מעבר להרי החושך

אתמול קברו מישהי שאהבתי. שהערצתי.
כל כך רציתי לקבור אחריה כמה חלומות וכמה אשליות מתוקות. גם היא היתה מקסימה ומתוקה. ובעיקר, כי אני צריכה להניח להם. לשחרר, להתאבל ולהמשיך הלאה.
העולם עצוב יותר בלי אנשים שאהבנו ובלי החלומות. אבל הוא ממשיך להתקיים גם כשלנו זה נראה בלתי אפשרי.
זה יום עמוס היום, והלוואי שיהיה לי קצת זמן לבכות, על הכל ביחד. והלוואי ואלמד לשחרר. יש לי תכונה דפוקה כזאת, להיאחז בבלתי אפשרי, להחיות מהזיכרונות את מי ומה שמת. בגלל זה התעקשתי ללכת להלוויה אתמול. כדי לראות שקוברים. להבין שזהו.

אני אצליח להבין שזהו?

(למי שחשב לנשום לרווחה, אל דאגה. לא נעלמת כל כך מהר. צריכה מקום להתאבל בו, ויש כל כך הרבה על מה)