אני מניחה שהרבה אנשים ינסו להסביר או לשיר לכם, למה ירושלים שלהם.
אבל אחרי השנה המטורללת שהיתה לנו, אני יכולה להגיד שאני לא יודעת אם ירושלים שלי, אבל אני לגמרי שלה.
השוק ריק, והחניון של טדי עם אוהלי ענק של מדא ופקקים שחסמו את בגין.
וכל הבתי אבות.
וכפר שאול
ומונשמים ילדים בהרצוג.
והחנויות שנפתחו אחרי הסגר הראשון, לאט לאט. כמו אחרי מלחמה.
ודגימות במאה שערים וצור באחר. הרגשתי שחקנית בהצגה.
וגני ילדים שלמים שנפגשו בתור לדגימה בעין יעל... והאודישנים לתפקיד האריה בתנ"כי 😉. (ואגב, גם לביאה שואגת? או שהיא רק טורפת?)
ובתי חולים ששולחים חולים לא יציבים למרכז, כי עמוס.
ומחלקת קורונה באוגוסטה ויקטוריה.
ואמבולנס מחיצה.
וחולצת לוחם קורונה.
וכמה אהבה קיבלנו מכולם. גם מאלה שהכאבנו להם.
ועוד מלא חוויות שכרגע שכחתי, או שסתם לא מצאתי איך או שכאבתי מדי לכתוב.
יאללה, מעכשיו רק משמרות רגילות (חזרתי להיות מתנדבת מן המניין) והרבה יולדות!
עיר אהובה, שיהיה לך חג שמח
❤