אני בכלל משתדלת לא לשמוע שירים עכשיו.
אבל שמו באוטובוס.
וזה הציף לי זכרונות.
כשהתכתבנו, ואמרתי לך שאני אוהבת שלום חנוך. אמרת שזה זמר טוב.
ופעם ראשונה שהעזתי לשים שירים שאני אוהבת בזמן דגימה (דגמתי לבד בחדר, אבל היו נדגמים. ולא מעטים באותם הימים). אני ביקשתי שלום חנוך, שמתי כפפות והתרחקתי. יוטיוב המשיך לבד.
אני תוהה אם גם אז בכיתי כבר ב"אימי"... או שזה רק היום יצא ככה.
לא רואים דמעות מבעד לוויזור.
וכמה הייתי גאה בעצמי שהעזתי. שלא התביישתי לשמוע מה שאוהבת. זה ממך האומץ הזה. הלוואי שישאר לי ממנו. לא רק למוזיקה, פשוט ללהיות אני.
ואחר כך היה השיר שכמעט נכתב עלינו, אבל הקליפ שלו הלחיץ אותי. זוכר?
וכשנכנסה משפחה חרדית ל"משיח לא בא" כבר חשבתי להעביר... אבל קורונה, פחדתי לגעת בפלאפון. כולם שרדו.
ואז נכנסה אחת שאמרה לי שהשירים יפים אז לא בא לה ללכת, מצידה שאדחוף עוד מטוש. אמרתי לה שזה בטח סימן שאנחנו קרובות בגיל.
חוזרת הביתה מאוחר. הגוף מאותת לי שמזמן לא ראיתי את הילד. מעניין אם גם הוא ינגן בגיטרה. כמו אמא. רק שלא יזרוק אותה...
אתמול היה טוב.
יהיה גם מחר?