השתדלתי בלי תיאורי זוועה. אבל אנשים רגישים, דלגו. לא רוצה את זה על מצפוני
טרמפ
בחורה צעירה מעט ממני, נסיעה ארוכה, באופן טבעי נקשרת שיחה.
מגיעה לזה שאני חובשת.
היא מצדיעה לנו, אבל זה מפחיד אותה. כל העסק של דם והחייאה זה בכלל...
הסברתי לה כמובן שאותי יותר מפחיד שיבקשו ממני לבשל לשכנה שילדה. לא שאני גרועה בזה, פשוט השכנות האחרות מציבות רף גבוהה. מעדיפה להיות זאת שתפנה אותה באמבולנס או אפילו תיילד בדרך.
אבל ברצינות.
אחרי שכבר נגמר לי פעם בן אדם מתחת לידיים (יותר ציורי להגיד בתוך הידיים. אבל יותר מדוייק להגיד מתחת לידיים. כי הנשמתי (עם אמבו. צאו מהסרט) ועשיתי עיסויים) אני לא אגיד שזה נעים, המבט המתרוקן שלו זה כנראה לא משהו שיעזוב בקרוב אם בכלל, אבל יש משהו מרגיע ונוסך ביטחון בהוראות ברורות.
וכשמגיעים להחייאה זה לא שלב של ניחושים ומחשבות. זה זמן לפעול על אוטומט. וההוראות מאוד פשוטות ומאוד ברורות וחד משמעיות. וגם אם האדם הלך, את יודעת שעשית את המקסימום.
מה כן מפחיד אותי בתור חובשת? מצב פסיכיאטרי. ניסיון התאבדות. אלה מצבים שמצד אחד אין הוראות, ומצד שני מילה או אפילו תנועה לא נכונה שלי יכולה לגמור את הבן אדם. וגם אם הוא לא קפץ היום מהגשר, זה יכול לרדוף אותו לאורך שנים. כי זה מצב רגיש. ואין סד"פ. ואין נכון או לא נכון. וגם אם עשינו טעות לעולם לא נדע עליה. וזה מפחיד.
ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
אל דאגה, לא כדי לשכנע אתכם לצאת לקורס מציל חיים... פשוט כי מסתבר שאני אוהבת הוראות ברורות.
לדעת מה רוצים ממני. לדעת שפעלתי נכון. וזה לא שלא מעניין לי גם דברים יותר מורכבים. (הרגעתי לא מזמן אדם עם התקף חרדה. עד שהגענו לבית חולים חלפו רוב התסמינים. אז אני לא גרועה בזה) אבל פקודות וציפיות ברורות זה משהו שמרגיע אותי, זה נעים לי ונותן ביטחון. ואם זה מגיע במצבי קצה זאת בכלל יכולה להיות חוויה מיוחדת.
ופשוט חשבתי שכאן יבינו אותי ואת חיבתי המוזרה להוראות, פקודות ודברים שכאלה.
תשמרו על עצמכם. ואל תגיעו למצב של החייאה, מסתבר שזה די שובר את הצלעות 🙈
😉
