מעבר להרי החושך

עד לא מזמן, למרות שהיה לי רע, האמנתי בבני אדם (ואיפושהו עכשיו עדיין מאמינה). האמנתי שרוב בני האדם טובים. ורוצים בטוב. ואכפת להם. האמנתי שהרעים הם החריגים.
האמנתי שרוב בני האדם אוהבים ורגישים. שהאטימות היא החריגה.

עכשיו בעקבות טיפול מתחילה להבין שהייתי מוקפת רוב חיי באנשים חריגים. טובי לב, רגישים, אכפתיים.

ולאט לאט צריכה להשלים עם זה שהעולם הוא לא כזה.  שגם בני האדם שנחשבים לבסדר, אלה שהם לא פושעים... הם לא טובים.

ואני לא בטוחה שהמטפלת מבינה את גודל המשבר.

את אובדן היכולת לתת אמון. את הפחד שיעטוף אותי עכשיו בכל צעד. את העדינות שאני צריכה לאבד. את זה שבאתי אליה כדי שתעזור לי למצוא מקום בטוח להניח עליו ראש, ומסתבר שאין דבר כזה.