מעבר להרי החושך

פתאום בוכה. סתם ככה באמצע היום. 

לפעמים הבכי בא בעיתוי מושלם. כשאני לבד בבית... אבל הוא יכול להגיע גם כשאני תקועה באמבולנס עם צוות מלא שמחכה למקרה. 

היום בכיתי. מרוב בילבול בכיתי. נדמה לי. 

זה הגיע סתם פתאום וכמו שהגיע מהר ככה הלך. 

וחבל שהלך, כי היה לי עוד הרבה מה להוציא. 

אני חושבת שמותר להתאבל על האפשרות לאהוב. הרי חלמתי על אהבה כנה וטוטאלית כזאת. אבל גם שלמה. ולאט לאט מפנימה שלא. שזה קיים רק בחלומות. שאהבה כזאת כמו שרציתי נחשבת לחולנית. 

אני רוצה לא לרצות אותה. אני צריכה לקבור את הרצון הזה. 

יש קצת קושי בלקבור משהו חי. אבל לא מכירה דרך אחרת.