באחד מלילות הקיץ הגעתי להופעה באחד המקומות הכי נחשקים והכי מסתוריים שהכרתי בתור נערה.
בבסיס של שייטת 13!
אז עוד לא היו לי בני משפחה בשייטת (ואני בכלל לא בטוחה שהזמינו להופעה את המשפחות של החיילים) אבל איכשהו הצליחו להכניס את כל השבט שלי להופעה. (אל תתבלבלו, שבט זאת שכבת גיל אחת אצלנו. מה שאולי חלקכם קוראים לו גדוד?)
אבל הגענו קצת לפני.
לא נתנו לנו להסתובב יותר מדי בבסיס, אז נאלצנו בעיקר לשמוע את סי היימן מתאמנת שוב ושוב על אותו השיר.
כמו צמח בר.
מסתבר שבהופעה עצמה היא שרה רק את השיר הזה, ואחר כך פינתה את הבמה למי שבכלל לא שמענו אותו מתאמן - דייויד ברוזה והגיטרה שלו. זאת היתה הופעה מדהימה! זה היה נראה ונשמע כאילו הוא והגיטרה נולדו ביחד. תאומים סיאמיים. האצבעות זזו כל כך מהר... כמעט כולנו למדנו אז לנגן בגיטרה וכולנו נשארנו המומים ופעורי פה. מוזיקה טובה, לילה של קיץ עם רוח ים בתיבול מלח.
אבל מאותו לילה מיוחד, היחסים שלי עם "כמו צמח בר" הפכו להיות מוזרים.
מורכבים.
לא ידעתי איך לאכול אותו.
הוא קודם כל היה מצחיק. פשוט בגלל ההופעה ההיא.
ברור ש"שיר אהבה בדואי" או "סיגליות" דיברו אליי הרבה יותר אחרי הופעה שכזאת.
אבל עם הזמן הקשבתי למילים, והן היו אני ולא היו אני.
ואהבתי ושנאתי אותן כמעט כמו שאני אוהבת ושונאת את הים.
כמו שעכשיו אני אוהבת ושונאת את האיש שלי שעשה אותי הכי מאושרת בעולם אבל הניח לאחר להפוך אותי להכי אומללה בעולם.
ואולי זה כל הקטע של השיר הזה.
שהוא כאן ולא כאן.
על הגבול.
שייכת ולא שייכת.
אוהבת ולא אוהבת.
אבל לי אין אומץ ללכת.
אז אני סתם קמלה לי לאיטי
כמו צמח בר בקיץ
