התעוררתי לבוקר של שנאה עצמית.
אין לי כח לעצמי, אני מתוסכלת ומאוכזבת ממני.
אפילו הפוסט שכתבתי על זה נמחק לפני שהספקתי לשלוח. ועכשיו אני משחזרת אותו עם מילים אחרות ואולי פחות מדויקות. פחות אומרות מה שרציתי. ובכלל כבר כמעט שכחתי מה רציתי.
אני מניחה שזה קשור לתסמונת קדם ויסתית שהתחילה (היא מתחילה בערך שבועיים לפני המחזור) אבל זה שאני יודעת ומכירה את זה לא הופך את המצב ליותר קל או אותי ליותר נסבלת.
אני יודעת, זה יעבור, ואז עוד חודש (או קצת פחות במקרה שלי) יתחיל שוב, ואז שוב יעבור ושוב יבוא, ושוב... וכבר יש לי סחרחורת ושמישהו יוריד אותי מהרכבת הרים הזאת שהיא בעצם אני (או לפחות ככה אומרים).
מכירים את "אחכה לך"? אז לא חייבים את כל השיר, אבל שתי שורות:
"קח את הדימעה את הכאב"
"להיאבק בתוך גופך"
כמו פעם באולפנה, שהייתי הולכת מכות עם חברה, בוכה ונרגעת... אפשר רק לרגע אחד שוב?
