לפני שנתיים. 15 ביולי 2021 בשעה 16:26
אני רואה סרטי גמר של התיכון שלמדתי בו ובוכה.
ובתקופה שלי בכלל לא עשו סרטים במגמת תקשורת. אלא רדיו. רדיו בכפייה (זר לא יבין).
ואני בכלל לא הייתי במגמת תקשורת.
אבל בכל זאת בוכה.
אולי הורמונים.
אולי זה היופי והתמימות.
אולי געגוע לעולם אחר.
אולי געגוע לימים של חלומות ותקווה.
אולי כי בסרטים אני רואה את כל מה שאני לא.
בסוף אחד הסרטים הן שמו את "מתנות קטנות" ואני התפרקתי.
הסינוסים שלי כבר חולים מרוב נזלת של דמעות. הנזלת יוצאת חומה מדם. אבל היכולת לבכות, הרגישות הזאת... זה סימן שאני עוד חיה. וכבר מזמן חשבתי שאני לא.