מעבר להרי החושך

זוכר שאמרת לי שאני בטוחה ומוגנת, ואני אמרתי שפוחדת שכל זה ייעלם ברגע?

וזה נעלם.
ולא כי פחדתי.

בעצם אין לי מושג למה זה באמת נעלם. אתה מסביר אבל זה אף פעם לא מתיישב לי על הלב. ואני לא מצליחה להבין בלי להרגיש. כמו עם הקטע הזה של הרב קוק שבכיתי רק כי לא הצלחתי להרגיש-להבין. בטח לך היה הרבה יותר קל להבין אותו...

אז נשארתי שוב קטנה ומפוחדת. ועכשיו גם קצת נטושה.

וקצת הרבה פוחדת לסמוך ולהרגיש בטוחה ומוגנת, כי... כי זה עסק לא יציב? כי אין בזה חוקיות שיש לי סיכוי להבין? כי סמכתי על בעלי שישמור עלי והוא איכזב? כי התחלתי להרגיש מוגנת אצלך ואז... 😥? אני באמת כזאת בלתי נסבלת? אפשר לאהוב אותי רק עד שמתחילים להכיר באמת?

היה לי טוב לדעת שאתה שומר עלי. אולי זה חוסר היכולת להגן עלי מכל דבר מה שגרם לך להתרחק? כי אני במקום רע ומסוכן ואין לי כוחות לצאת ממנו, ואתה רחוק?

אני מתגעגעת. לביטחון שנתת לי ולשמחה ששמחת בי. (זה כל כך נעים ששמחים בך, וזה משהו שהיה לי חדש). ופשוט מתגעגעת אליך. אתה כאן ולא כאן, אז נראה לי שמותר גם להתגעגע...