מעבר להרי החושך

הבנתי משהו. או אולי יותר נכון הבנתי את זה שוב. מחדש.
בטח כתבתי את זה לא מזמן וזה רק היכה בי שוב.

אני בפלונטר. ואי אפשר לעזור לי.
אלוקים הוא חלק משמעותי מהחיים שלי, קירבה אליו היא בין הרגעים הכי מאושרים שידעתי בחיי, וכנראה הרגע היחיד מבין המאושרים שהשיחזור שלו תלוי רק בי. וההגנה על הילדים, הגורים שלי היא אינסטינקט טבעי שהרבה זמן ניסיתי להילחם בו, אבל לא עוד.
שני הדברים האלה במציאות הנוכחית, ישאירו אותי כנראה במקום חבול, אומלל ואולי גם מאוד רחוק מאושר.

ואז מגיעים האנשים המקסימים שמנסים לעזור. אבל זה פלונטר. פרדוקס. אי אפשר לעזור.
אלה שרק ראו בזה אתגר מרתק יוצאים קצת מתוסכלים. אולי כועסים... אבל...

מי שאהב אותי באמת, הקשר איתי הכניס אותו למקום קשה מאוד. כי כשאוהבים רוצים שיהיה טוב לאחר, ולי כבר לא יהיה טוב. אהבה קצת תתן לי אור ומשמעות, אבל לא נוכל לממש אותה... וזה מתסכל. וכואב. לשנינו. 

ואני זקוקה לאהבה. זה הדלק שלי. ועכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה כמו ערפד ששותה דם של אחרים. כי לאהוב אותי זה יהיה כואב. ואני זקוקה לאהבה הזאת ועצובה שבסוף היא מכאיבה למי... למי שאוהב אותי. למי שגם אני אוהבת...

ולא. אין פה פואנטה. רק סוג של טרגדיה.

ואולי גם בקשת סליחה, ממי שהכאבתי לו...