עד שהגעת בכלל לא הבנתי מה חסר לי. רק הבנתי שרע לי.
ועכשיו מבינה שרוצה להיות של מישהו. שיאהב ויחבק ויגן וישמח בי ויהנה ממני. ושירצה אותי לעצמו.
הימים לא פשוטים. ואני צריכה להיות חזקה. גם בבית וגם בחוץ... (כי החולשה שלי מלחיצה את מי שאני אוהבת ומחזקת את מי שרוצה ברעתי) ומי יודע מה עוד מחכה לי.
ואתה התרחקת, ואני חלשה ועייפה ומותשת מהדרך.
בכלל, איתך הכל היה נראה ברור, מפחיד, אבל ברור. גם מה שהעדפתי להכחיש היה ברור. אבל עכשיו? אני לא מצליחה לראות כלום. איבדתי את הדרך...
אני רוצה מישהו שמותר להיות אצלו חלשה, בלי שזה יהיה מסוכן לי או לו. ואמרו לי שזה לא טוב ולא בריא הצורך הזה, ושאני צריכה לטפל בעצמי ולהעלים אותו...
אבל כבר נגמרו לי הכוחות לטיפולים ואני עייפה ומתגעגעת.
ונמאס לי לפגוע. נמאס לי להעיק ולהכביד. רוצה להיות מה שאני בלי להכאיב כל כך למי שאהב והכיל אותי...
זה נורמלי שעוד מתגעגעת?