בעלי מעולם לא הרים עלי יד (טוב נו, חוץ מהפעמים הבודדות שממש התחננתי, כמעט הכרחתי אותו). אבל הוא כן פצע אותי. ממש קשה.
ואני מוצאת את עצמי נכנסת לחדר ונועלת. רק כדי להתרחק, כאילו שיש סיכוי שהוא יעשה לי משהו. כאילו שיש סיכוי בכלל שיכנס.
וכל זה רק כי הוא תומך במי שפגע בי. אוהב אותו. מרחם ומגן עליו.
הוא כל כך איתו שאני כבר לא מצליחה להפריד ביניהם. לא פיזית, בראש שלי.
במקום לשכנע את בעלי שהוא צריך להיות לצידי, מציעים לי טיפול. אפילו כדורים. אני לא מדברת רק על פסיכולוגית, אפילו היועצת זוגית אמרה שאלך לבקש מפסיכיאטרית לבקש. כאילו התמיכה של בעלי במי שפגע בי היא אקסיומה. האפשרות היחידה שנשארה היא לשנות אותי.
פעם אהבתי אותו. לכמה רגעים אפילו הייתי שלווה אצלו. הרגעים האלה נגמרו כל כך מהר 😥
אצל כולם זה ככה?
אתמול בערב שמעתי על אהבה אמיתית... כזאת של פעם. זאת שאפילו היועצת זוגית כבר לא מאמינה בה. כזאת שמנצחת מרחקים ומרפאת כאבים. זן נכחד שכזה...
מאז אני בוכה בגלים. עוברת שוב ושוב בין תקווה לייאוש.
היא אמיתית?
אני אזכה לה פעם?
