חושך
לילה
הקפצה
אמבולנס.
אנחנו בדרך לחבירה עם הסהר האדום.
תאונת דרכים.
אני חובשת עם נהג נחמד שמזמן לא פגשתי.
מנצלת את הנסיעה הקצרה להתעדכן ולעדכן מה נשמע.
מספיקה לזרוק משפט שהשיחה על הפגיעות מיניות שהיתה אתמול בהשתלמות, היתה קשה ומציפה.
זהו. הגענו.
פצוע עם חשד לחבלת ראש (חבלה חיצונית היתה לו בטוח. השאלה היא כמה קשה היה המצב בפנים). וסליחה על הגזענות, אבל השפה הראשונה שלו כנראה היתה ערבית.
יצאנו לדרך.
מדדים.
מנסה לתשאל מה שמצליחה.
רוצה לכתוב בטאבלט.
והנהג אמבולנס, שלמעשה הוא גם המפקד שלי כרגע, כל רגע קורא לי. מדבר בשקט (כאילו הוא לא יודע שבאמבולנס שלנו לא שומעים מאחורה אם לא צועקים). שואל שוב שאלות. מבקש שאת הטאבלט אני אכתוב כשאני על הכיסא פרמדיק...
ואז נפל לי האסימון:
הוא לא רצה להשאיר אותי לבד עם הפצוע.
הוא רצה שארגיש שהוא דואג.
שארגיש שאני לא לבד...
כל כך התרגלתי שאין בסביבה הקרובה אנשים שרואים אותי, שלקח לי זמן להבין.
(יש אנשים שאכפת להם ורואים אותי. אבל הם לא בסביבה הקרובה ביומיום)
אני ממש מקווה שאתה לא נמצא פה (כי מגיע לך חיים קלים יותר) אבל תודה נהג יקר, שהזכרת לי מה זה שרואים אותך. ששמים לב. שאכפת ממך...
