מעבר להרי החושך

מן ערב שכזה.
השירים הכי יפים ברדיו.

לא הלכתי לטקס השנה.
הבחור הצעיר שלי נרדם ונשארתי בבית.

והצטערתי שאני לא בבית.
לא בבית שבמקרה גרה בו עכשיו, הכוונה לבית. איפה שגדלתי. איפה שחלק אולי כבר פחות רוצים אותי אבל כמו הרבה אחים שלי, זה עדיין הבית שלנו.
בני השכבות גיל של... בטח יבואו מחר כולם. לפחות אלה של זה שנהרג בצוק איתן. החברים של ההוא ממלחמת יום כיפור בטח לא כולם...
ולבנון. לעזעזאל עם לבנון. עוד לפני ששמענו בחדשות שמענו מסוקים. אמא ידעה לזהות את הכיוון וידעה אם צריך להדליק את הרדיו...
השכנה של ההורים שלי נפטרה בפסח האחרון. וסוף סוף תפגוש את הבן שלה. אהבתי אותה. היא לימדה אותנו אומנות ואני חייבת לה המון... ובעיקר את היכולת להעז ולנסות.

הנשיא בטלויזיה דיבר על אחדות...

אני גרה בתוך מלחמה.
מניחה שחלקכם חושבים שבגללי יש לנו מלחמות. חלקכם אולי חושבים כמו מי שגר כאן, ש'אם יש ירושלים עברית...' זה בזכות אלה שישבו ויושבים כאן.

כבר לא יודעת אם רוצה לגור כאן.
לאו דווקא בגלל המלחמות.

בינתיים, חובשת.
טיפלתי בפצועים בלי הבדלי דת/גזע/מין ואזרחות. מחייכת כשרואה את הצוות שהגיע מרחוק עם קסדה ושכפצ.

לילד שלי, בטח כמו הרבה אמהות פה, מנסה להבטיח שעד שיגדל כבר לא יצטרכו צבא... ליתר ביטחון יחד עם זה שמנסה להכחיד אופנועים מהתודעה שלו (שריטות של חובשים), מטפטפת לו ש8200 זה אחל'ה.

והנה אני שוב.
כותבת את עצמי לדעת.
אולי כי היום הזה כבד לי מדי. גדול עלי.
מנסה להפעיל פרוטקציות כדי לעלות משמרת בוקר מחר. פשוט כדי לברוח...

שמרו על עצמכם