מעבר להרי החושך

זה מתחיל בדיכאון. תמיד אני מדופרסת בזמנים האלה. זה לא אשמת אף אחד. לא אשמתו ולא אשמתי. זה בטח ההורמונים, אני מנסה לנחם אותו. כל הגוף כואב. הבטן, השרירים של הידיים והרגליים, הראש כבד... פשוט בא לך להצטנף כמו גור חתולים במקום חמים ובטוח. אבל לא. כי המסע רק התחיל. ולמה לא לחכות עוד אם אפשר. ואז אחרי זמן שמרגיש כמו נצח, המצב מתחיל להשתפר. הגוף לפתע פחות כואב. אולי זה האקמול, אולי שוב הורמונים, ואולי כי לרגע נרדמתי. מצב הרוח מתחיל גם הוא לעלות, ואני הופכת להיות חרמנית ממש. אבל לו כמובן, יש עוד זמן. הוא ימשוך וימשוך וימשוך, עם חוקים קטנוניים כאלה שאפשר כבר להתפוצץ. לא לגעת, בקושי לזוז, ו... את באמת זקוקה לחמצן? את לא לוקחת את הטישו מהיד שלי, אני אניח, ואז תיקחי. אל תעברי קרוב אלי. כמה אתה מסוגל למתוח? אני רוצה, ואני שלך כבר ממזמן ו... למה אתה מחכה? אתה רוצה אותי? נמשך? לא נמשך? עשיתי משהו לא טוב? סליחה. אני מצטערת. פשוט ניסיתי... והוא עוד מחכה. ואז זה מגיע: אני מתפוצצת. נקרעת לחתיכות קטנות. לא יודעת אם אני בסדר או לא, מי פה הטוב ומי כאן הרע. למה אני כאן ומה רציתי בעצם. ורק אז אחרי שבכבר התפוררתי לעפר דק, הדיכאון כבר התחיל להזדחל חזרה פנימה, החרמנות נעלמה ממזמן, ונשאר רק שבר כלי שהתנפץ ממערבולת הרגשות הזאת... (אחחח... ארכאולוגים אוהבים כלים שבורים, אני אומרת לעצמי בבילבול, מנסה טיפה להצחיק אותי) רק אז הוא אוסף אותי בעדינות לזרועותיו. ואני, שכבר לא יודעת מי אני, מה אני ומה אני בכלל רוצה, לא מסוגלת כבר לכלום. רק להניח את הראש ולבכות.