מעבר להרי החושך

כמה את שוקלת? את האמת? כן. אין לי מושג? נו, אל תתחכמי איתי. אבל זאת האמת. את יודעת... את לא צריכה להתבייש ממני, או בככל להתבייש במה שאת. אבל אני באמת לא יודעת. המרפאה אצלנו פתוחה בשעות תקועות כאלה. אתה יודע... יישוב קטן. מרפאה?!?!? כן. מה הקשר? שאלת אותי כמה אני שוקלת, לא? כן. נו... אז אני לא יודעת כי אני תמיד מגיעה כשהמרפאה כבר סגורה ואז אני לא יכולה לשקול את עצמי. רגע, אין לך משקל בבית?!?!? אין. בעלי לא מרשה... אחרי החתונה, התחלנו לבנות את עצמנו ואת הבית. לבעלי יש אופי דומיננטי (מוביל כריזמטי... איך שתרצו להגדיר), ויצא שהוא קבע והנהיג כמה דברים. את חלקם קיבלתי בקלות, את חלקם לא הצלחתי לקבל (כל פעם ששרנו את אחת מזמירות השבת בנוסח שלו, שטיפונת שונה ממה שגדלתי עליו פרצתי בבכי בלתי מוסבר ובלתי ניתן לעצירה. בסוף עברנו לנוסח שלי) ואת חלקם קיבלתי עם קושי לא קטן. רציתי שיהיה לי משקל בבית. בכל בית נורמלי יש, לא? כאילו, איך אפשר בלי?!?!? הוא לא הסכים. בשביל מה? שכל היום תבכי לי שאת שמנה? אבל אני באמת... את רואה?!? גם במרפאה היו מופתעים. הרופאה שלי עד היום חושבת שזה שיגעון לא בריא. את צריכה לעקוב... אבל בעלי בשלו. ואני התרגלתי. ולהגיד את האמת? לפעמים אני מודה לו על כך...