האמת? לא ממש מוגדר לי בראש. בעיקר מחפשת תמיכה ועידוד למה שאני.
אבל אני יודעת מה אני לא עושה פה:
לפני שנים רבות נסע סוחר גדול לעסקיו בעגלה רתומה לסוסים ובאמתחתו יין הונגרי משובח.
באחד הימים אמר לו משרתו, "הרי אנו נוסעים ימים ארוכים בדרך מפרכת. אנא, תן לי לטעום מעט מן היין הטוב" , ונתן לו הסוחר.
לימים הזדמן המשרת לפונדק דרכים שבו ישבו אנשים ושתו את יינם.
"כמה טוב היין הזה" , אמרו זה לזה, " יין הונגרי אמיתי".
ביקש מהם המשרת לטעום,ונתנו לו.
אמר להם, "אין זה יין הונגרי כלל".
גערו בו האנשים ודחפו אותו.
אך המשרת התעקש ואמר: "הרי אני יודע שאין זה יין הונגרי כלל, אני הייתי אצל סוחר גדול וטעמתי.
מי שטעם יין הונגרי- אותו לא יטעו עוד לעולם..."
(על פי סיפור של רבי נחמן מברסלב)
פעם, מזמן, טעמתי איזשהו משהו. מאז עבר זמן, ועלו שאלות ואני התבלבלתי והתבלבלתי... והתחרבשתי והתחבטתי... אבל מאז שטעמתי, אני רק יודעת דבר אחד: אני לא רוצה ללכת נגד הדבר הזה.
תגידו זה טפשי, תגידו היא לא יודעת מה היא מפסידה, תגידו היא ראש בקיר (את זה האמת אף פעם לא הכחשתי. זה דווקא אחד מתחבבי ההרסניים), אבל מי שטעם, אותו לא יטעו עוד לעולם.
(לפחות כל עוד הוא זוכר את הטעם ההוא)
ועידכון קטן. אני עדיין לא מסוגלת לסבול מגע. פשוט הכל כואב לי. בקושי מצליחה לתת חיבוק לבנות שלי. נושכת שפתיים אם הן מחבקות חזרה. זה סיוט. אם פעם תהיתם כמה אדם זקוק למגע כדי להרגיש אהוב, רגוע ומסופק, דברו איתי...
לילה טוב
שמרו על עצמכם
