הרבה מדברים פה על פנטזיות. פנטזיות והרגשת שחרור.
גם לי יש פנטזיה משחררת. אבל היא לא ממש בדס"מית.
והיא כנראה לעולם לא תתגשם.
אני מעלה אותה על הכתב, כי אולי זה יעזור לי לשחרר אותה.
להירגע ולוותר.
עליית גג מעץ. חדר ריק. באמצע מזרן, ובצד דלת שמובילה לשירותים ומקלחת קטנים.
על המזרן שוכבת על הגב, תלתליה השחורים משמשים לה ככרית, אישה מדממת.
לא, לא ממכות.
דם. וסת.
בלי בגדים, בלי אמצעי אריזה. רק היא והמחזור. זורמת אל תוך ערמת מגבות קטנה.
בוכה ומשחררת את כל האבל שנשפך יחד עם הדם הזה.
הוא נכנס בעדינות. מציץ.
היא מרגישה בתנועה ומתכנסת בלי משים לתנוחת עובר.
הוא מביט בה דקות ארוכות. לא מוציא מילה. לא מנחם. לא מעודד. מביט בה ובאבל שלה. האבל הקדוש.
לאט לאט הוא מתקרב. מוריד חולצה ומכרבל אותה אל חזהו החסון.
כמו תינוק שזה עתה נולד, היא נצמדת אליו.
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
אני על תרופות.
זה התחיל מגלולות תמימות למניעת הריון, והגיע לכדורים פסיכיאטריים. (מי שמציע ליולדות סרזט, לא יודע דיכאון אחרי לידה מהו)
בדרך כל הגוף התפרק וברגעים אלה ממש אני עם תרופות משוגעות גם מהגסטרו, וגם מהרופא אף אוזן גרון. כמובן שבמצב כזה אסור להיכנס להריון... אז יש נוברינג, שזה כמו גלולות רק לנשים מפוזרות, ויש כמובן יחד עם זה גם תרופה נגד דיכאון. שיהיה.
כבר מלא זמן שלא קיבלתי מחזור. כבר מלא זמן שהגוף שלי לא מתפקד בלי תרופות. מתגעגעת לפרא הזה. של להיות אני. לשפוך את עצמי החוצה. בלי לכסות, בלי להחביא, ובלי חומרים כימיים. לתת לגוף להגיב באופן טבעי. לחיות.
הייתי צריכה גם לספר שהוא לא נותן לאיש להתקרב. ולא נותן לה לצאת. מביא לה אוכל. קושר שתי רגליים ויד למזרן. שלא תפגע בעצמה. שהוא "משתמש" בה ויחד עם זה נותן לה שמחה ומשמעות. כל זה גם חלק מהפנטזיה שלי. אבל יש את התמונה הזאת שתיארתי למעלה. ויש בה גם משהו בפני עצמה.
חלומות מתוקים ומרפאים לכולנו...
