מעבר להרי החושך

היא מאבדת את הצפון.
מתחילה להשתגע
להרביץ לכולם
הוא מחזיק אותה
תופס לה את הידיים
מחבק חזק
היא נאבקת בו
נלחמת בו
מנסה להשתחרר
היא יודעת שאין לה סיכוי
אבל מנסה וחוטפת כל פעם מחדש.

קינאה זאת לא ממש ההגדרה.
אני הרי יודעת במי הוא בחר
את מי הוא אהב קודם
ומי היא רק תופעת לוואי של האהבה הזאת.
טוב.
לא תופעת לוואי, אבל תוצאה.

אני לא מקנאה
זה רק שפשוט את הקרב הזה שהיא מוציאה החוצה, אני מגיל צעיר נלחמת רק מבפנים.
ואף אחד לא מחזיק ולא מחבק אותי.
אף אחד לא הולך איתי מכות בשביל להרגיע אותי.

כאילו, היתה לי תקופה כזאת, שהלכתי מכות עם חברה טובה, בשביל הכיף, אבל... זה היה משוגע, וגם אני כבר לא גרה במעונות של האוניברסיטה. וזה היה פסיכי, וגם ככה לא ממש ענה על הצורך.

ואני ילדה טובה אני. בדרך כלל עושה מה שאומרים לה. משתדלת להיות מנומסת. הולכת מכות רק עם עצמי ובעיקר מבפנים.

לפעמים אני מבקשת ממנו, אבל בסופו של דבר, אני לא מצליחה להתנגד לו כמו הגברת שולטת, לא מצליחה להוציא את כל המלחמה שיש לי בפנים החוצה.

להיאבק בתוך גופך

https://www.youtube.com/watch?v=YHQ_NhxUxqE