מעבר להרי החושך

היתה לי חברה באולפנה, שקבוע הלכנו מכות. 

עד היום אני משוגעת על החברה הזאת.  אנחנו חברות טובות. אבל כל אחת נשואה, עם ילדים וגרה בפיזדלוך אחר. 

ואני כל כך זקוקה ללכת שוב פעם מכות. ליפול על הדשא, להתגלגל. להפוך שוב לרגע לסוס, אבל עם רוכב שמותר לנסות להאבק ולהעיף אותו. (זאת אומרת לא סוס של הבת שלי) לכאוב, לצחוק ובסוף להיכנע. רק לרגע, ואז להבטיח בתמורה לשיחרור משהו כמו לשבת ביחד בארוחת צהריים. או להקריא עוד פרק מאלבי סיפור אבירים. להשאיל את החוברת גיטרה... 

ושוב פעם ליפול על הדשא. לדפוק את הראש באבן קטנה, לחטוף סחרחורת. 

ואז להיכנע לדשא, לרוח, לאבנים, לקוצים. להיכנע לחיים. 

אוף. היא לא גרה כאן, ובכלל היא אוהבת לישון מוקדם. 

אני אבודה.