לא יודעת אם שייך פה... זה קצת עמוק. קצת כבד.
אבל קצת פשוט ומרגיש אמיתי:
רעיון ששמעתי פעם במדרשה (או לפחות מה שאני זוכרת ממנו)
האדם חי בגן עדן.
היה לו שם הכל, בלי להתאמץ.
אוכל, אישה...
נו, תדמיינו גן עדן. במובן הפשוט של המילה.
רק דבר אחד היה לו אסור.
לאכול מעץ אחד.
נו, זה לא שהיו חסרים שם עצים טעימים...
ואתם יודעים מה קרה.
הוא אכל.
וברגע הזה שנפסקה ההתמודדות, נעלמו הסודות, כשלא היה שום דבר אסור ומסקרן, אז, ובדיוק אז, הופיע המוות.
כי חיים בלי קושי, בלי התמודדות, בלי תשוקות (אסורות או מותרות) הם בעצם מוות.
והבורא עשה לאדם טובה גדולה: זרק אותו מגן עדן.
ואז חזרו כל הקשיים, הסודות, התשוקות, ההתמודדיות, ומעל הכל, הידיעה שלא חיים לנצח.
מאז בני האדם פשוט חיים
מחפשים, מתמודדים, משתוקקים...
הקושי, הצער ואפילו המוות שמגיע בסוף, הם אלה שנותנים משמעות לחיים.
"...אורות מאופל, אמר ויהי..."
