פעם אבא הסביר לי שלימאים יש מחלת ים.
הם פשוט מכורים.
זה לא עושה להם טוב אבל הם לא מסוגלים להפסיק.
ראיתם פעם הדייגים בנמל עכו בלילה?
את המסוממים בחוף נטוש?
חיפושים אחרי מטוס שנסק אל המים...
מתערבבים להם עם חול ואבטיח.
וקומזיץ.
ונגינת מפוחית.
שרים על בת הדייג.
על אהובת הספן.
ואז על רב החובל האיטלקי.
מספרים על איך הבריטים תפסו את סבא.
ואיך השכן קפץ מהפטריה.
ושרים על ירח.
מדברים על צבי הים.
וארכאולוגיה ימית וספינות טרופות.
מוסיפים לאש תפוחי אדמה, מעבירים בסיבוב עוד אבטיח. חופרים קצת בחול, נזכרים בהוא שטבע. כיפת זהב מעל. ואז כמה מ"אנשי הצפרדע" עוברים בריצה. כולנו אוכלים קצת חול וקצת ענבים.
למפוחית מצטרפת גיטרה.
קפה במתכון סודי כבר בדרך.
חנה סנש במחרוזת שלא תגמר לעולם. הכוכבים והשירים מדברים בשפה משלהם. אנחנו מקשיבים.
ימאים עם מחוספס וקשוח, ואנחנו איתם. זאת הלחות, זאת לא דימעה שם בלחי.
שאלו אותי פעם אם אני אוהבת ים...
הַלַּיִל רַד, פִּתְאוֹם גָּוְעוּ הַמֶּרְחַקִּים
כְּלַחַשׁ אִילָנוֹת,
כּוֹכָב בּוֹדֵד נִדְלַק לְפֶתַע בַּשְּׁחָקִים
לְזֵכֶר הַסְּפִינוֹת...