מעבר להרי החושך

לאחת הקטנה גדולה, שהשד יודע למה אבל הראש שלי נודד תמיד בסוף אליה...

ממרומי ההרים הרחוקים שלי אני מתגעגעת.

ורוצה.

ואפילו לפעמים גם קצת מקנאה.

אני קטנה ופחדנית.

חושבת המון,

ובשאר הזמן שונאת את עצמי. 

כשאני פוגשת בקסם, אני נמשכת אליו כמו זבוב לאור.

כמו יתוש למנורה הכחולה הזאת (החבר'ה קוראים לה אושוויץ. גדלתי בדור שבו כבר מותר לצחוק)

כמו קרציה לכל בעל חיים שזז. 

לפעמים ה"תצצצצ" הזה מפחיד אותי ואני בורחת לפני שהתקרבתי.

לפעמים אני מתקרבת ומחסלת בלי כוונה את מי שמולי.

לפעמים כמו עקרב מוקף באש אני עוקצת את עצמי...

הלוואי ויכולתי לעמוד במרחק בטוח מהקסם, בלי לפגוע בו או בי.

רק לצפות מרחוק, כמו שקסם כזה ראוי לו להיות. חי, חזק ואצילי. בלי כתמים מתוסבכים של מי שפוחדת מהצל של עצמה...

"מה קרה לי השד יודע
לי עצמי הדבר לא ברור
זה הערב הזה המשגע
או הזמר הזה הארור.
מפוחית מפרשת ידיה
שרה שיר של שמחה וילל
מה קרה לי השד יודע
מה היה לי יודע האל."

(אלתרמן)

זה לא בדיוק השיר הזה, זאת המפוחית, או האוירה או הטירוף החבוי אצל אלתרמן. או השד יודע...