מעבר להרי החושך

זה נשמע קצת מוזר, אבל יום כיפור זה סוג של חג האהבה.
לובשים לבן, מתרגשים, וכל היום חושבים רק עליו.

אבל הקטע של הוידוי אמממ... תמיד הרגיש לי קצת מוזר בתוך כל המתיקות שתמיד הרגשתי.
והרגשתי מתיקות. הרגשתי בשמיים.
האתגר של הצום.
התשישות המסממת הזאת.
השירים היפים.
המילים...

ורק הוידוי נשאר לי תקוע.

רק כמה שנים אחרי החתונה נפל לי האסימון.
רק אחרי שיום כיפור הפך אצלי ליום שצריך לשרוד, עם ילדות, הנקות...
רק אז הבנתי שכשאוהבים באמת, ומרגישים נח וטוב עם הצד השני, עצם הלספר במה לא היית בסדר, מעניק תחושת הקלה נעימה כל כך.

אז אני מספרת לבעלי על כל השטויות שאני עושה.
הוא לא אלוקים אבל בכל זאת מקבל.
עוזר לי לאט לאט לתקן.
בשבת אני מקווה לספר קצת לאלוקים. מזמן לא דיברנו באמת. הלוואי שאצליח לפנות אליו באמת.

זה המקום לכתוב "שנזכה"?

זהו.
אם מישהו יודע מה לעשות עם הדימום המטורף שלי (העגבניות מאתמול(: ) זה הזמן לתת טיפים, כי בקצב הזה אני לא יוצאת מהמיטה כל הצום...