מעבר להרי החושך

פעם חשבתי שפרפרים בבטן זאת הרגשה נעימה.

אהבתי את ההתרגשות, את האדום בלחיים. את הבלתי ידוע.

את היחס. החיוכים המבויישים. את ההערכה.

 

 

המורה להיסטוריה עשתה לי פרפרים בבטן.

זה לא היה קשה.

אהבתי היסטוריה והיא אהבה אותי.

הייתי תלמידה טובה, ידעתי טוב את החומר, אבל גם ידעתי לעשות ממנו משהו. משהו שאפשר לקחת לעתיד, וזה בעצם מה שהמורה שלי רצתה.

והיו לי פרפרים כשהיא החזירה מבחנים. וזה היה נעים, ותמיד ההערה בסיום היתה מרגשת.

 

גם המורה לחיבור עשתה לי פרפרים בבטן.

כמעט לא נפגשנו, כי במקביל לשיעור היתה לי שעת מגמה. אני ועוד כמה בנות שלחנו לה חיבורים, וקיבלנו אותם חזרה, כמעט בלי לפגוש בה.

אמרו לי שפעם אחת היא שאלה, מי זאת הנפלאה הזאת שכותבת כאלה חיבורים עם הערות מקסימות? ואז היא הקריאה את שמי וגילתה שאני בכלל לא יושבת בכיתה. 

הפרפרים שהיו לי תמיד לפני שקיבלנו חזרה חיבורים. היא תמיד גם הגיבה לי על תוכן החיבור, ולא רק על צורת הכתיבה. ותמיד הרגשתי התלמידה שלה. קטנה ומיוחדת.

 

 

 

גם היום אני לומדת. לא רציתי שהשכל יתאבן לגמרי. וגם חשקה נפשי בתורה. רק קצת. כזה קרוב לבית. קצת הלכה. לא משהו מסובך. משהו שמתאים לאמהות עייפות. 

ואין מבחנים, ואני לא מגישה חיבורים ולאף אחד לא משנה אם נרדמתי באמצע... לכאורה, המקום המושלם להיות בו שקופים. לא שרציתי להיות שקופה, אבל.

 

 

שוב פעם הפרפרים בבטן. מבט. חיוך. הודעה קצרה. 

אני מסמיקה עד עמקי נשמתי. 

זאת שוב המורה... 

כמו המורה להיסטוריה. כמו המורה לחיבור.

רק הפעם זה נראה כאילו השנים שחלפו קצת עייפו אותי. 

פתאום אני גם לחוצה וחוששת. כאילו שיש לי ממה. 

הפרפרים כואבים לי. אני רוצה לישון בשקט בלי לחשוב רק על השיעור שהיה. 

בלי לחשוב מה אמרתי אם בכלל, מה עשיתי ולאן חייכתי.

 

מצד שני.

אני שוב פרפרים, וסומק. תחושה של ציפייה. קצת מקנאה בתלמידה אחרת. הרבה מתרגשת. מחכה לשיעור הבא. ואני מעריצה שלה. היא יודעת המון. והיא בן אדם ומחייכת. שואלת משהו, ושוב גורמת לי להסמיק. חברה גדולה כזאת. באמת גדולה. 

 

זאת שוב אני הקטנה? המיוחדת?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לֹא גוֹאֵל – וְקָרוֹב כָּל כָּךְ,

לֹא נָכְרִי – וְכָל כָּךְ רָחוֹק,

וּתְמִיהָה נְבוֹכָה יִצֹּק

הַמַּגָע הָרָךְ.

 

הֲתִזְכֹּר?  סָגְרוּ הַקִּירוֹת

וּמֵעַל לֶהָמוֹן הַזָּר

מִקּוּרֵי-מַבָּטִים נִשְׁזַר

גֶּשֶׁר – אוֹת.

 

אִם הִכְאַבְתָּ – בָּרוּךְ הַכְּאֵב

יֵשׁ לַכְּאֵב חַלּוֹנוֹת צַחִים,

נְתִיבִי בְּצִדֵּי דְרָכִים

וְלִבִּי שָׁלֵו.

(רחל)