לכאורה מצאתי את מה שחיפשתי.
ביקשתי לרדת מהרכבת הרים.
לעצור לנוח.
אני כבר לא משתוקקת לכלום, שום דבר לא מסקרן אותי.
הפסקתי לקרוא הודעות. אני אפילו לא מסתקרנת.
הראש שלי תקוע בעבודה, אבל גם היא לא גורמת לי לאותה התלהבות כמו של פעם.
ממצא מעניין של חברה ארכאולוגית הצליח קצת לדגדג משהו בפנים. אבל הוא כבה מיד.
בעלי לא נגע בי כבר כמה ימים, וזה כבר לא משנה לי.
אני עושה לעצמי פאדיחות בלי סוף, ומשום מה לא מוטרדת מהעניין.
חשבתי שזאת השלווה שחיפשתי, אבל במקום לשמוח אני מרגישה רק משהו חלול כזה מבפנים. פסיפס אפור, מישור אינסופי.
תגידו,
ככה מרגישה השלווה? או שככה מרגיש המוות?
*********************************************************8
עריכה:
מסתבר שאין כמו משחק "שוטרים וגנבים" כדי לתקן את המצברוח
תרגיל פח"ע.
אפילו החיילים השתתפו.
אני חושבת שמצבי מתחיל טיפ-טיפה להשתפר.
תודה לכולם!
