לפני 6 שנים. 2 בינואר 2018 בשעה 0:24
הבוקר כמעט בכיתי.
הרגשתי את הבכי עולה לאט לאט.
מהלב לגרון. כמעט מציף את העיניים.
אתה עבדת מהמחשב ואני הכנתי משהו לילדות.
הרגשתי שזה עומד להיות בכי טוב כזה.
בכי אמיתי ומטהר. בכי מתפלל.
כמה זמן לא בכיתי ככה...
כמה רציתי כבר לבכות.
אבל אז קפץ איזה משהו טכני. והיינו צריכים לצאת כבר. והדמעות והגוש בגרון ירדו דרך הלב ישר לבטן.
פשוט הלב כבר גדוש ואטום. אז דברים יורדים לבטן.
ובצהריים, כשסיפרת לי על העולם של פעם ועל זה של העתיד. והתווכחנו על הסדר. איפושהו שמה, עם ההלכות טהרה המוזרות והאהובות, הבנתי שעוד יש לנו דרך, אבל גם שכיף לחלום אותה ביחד...
אני בכל זאת מחכה לבכי שיצא. כרגע, כשעוד לא הגענו למדרגה, זה הדבר הכי מטהר שאני מכירה.
