נראה לי שעליתי על משהו.
במוסד בו למדתי, היה קטע כזה עם אמון.
יש אמון, אין אמון, מבחני כבוד וכאלה.
אבל שם רק שיחקנו באמון.
אולי אפשר לקרוא לזה לתרגל על יבש.
המדריך שהערצתי, זה שהיה לנו בכיתה ח'... עבד קשה כדי לגבש אותנו. או לפחות ככה זה הרגיש. מצאתי את עצמי לתקופה מסויימת חלק מחבורה שאני יכולה לסמוך בה על כל אחד ואחת בעיניים עצומות. רעות קוראים לזה? גיבוש? הוואי של קיבוץ? אחוות אחים?
זה היה סוג של אינטרס אישי של כל אחד ואחת מאיתנו שלכולם יהיה טוב. כי אם לחבר שלי לא טוב, אז גם לי לא.
ככה פשוט וחלק כזה. תמים.
עברנו הרבה מאז, וכמובן התפזרנו. אם כי עדיין, אם מישהו מהחבורה יבקש ממני עזרה, כנראה שאעשה מעל ומעבר כדי לעזור.
אבל אף אחד לא ביקש.
ומה עכשיו?
לא יודעת איפה בדיוק בדרך, אבל האמון שלי בעולם אבד.
לא מאמינה שאוהבים אותי. לא מאמינה שרואים אותי עד הסוף. לא מאמינה שאני ראויה לאהבה. לא מאמינה שאפשר בכלל להבין אותי.
אני לא סומכת. לא באמת.
אין לי אמון בעולם.
גם לא בבעלי.
לא עד הסוף.
אולי זה התחיל מפעם שבעלי לא ראה את המצוקה שלי.
אולי מהעובדה שהחבורה שהיינו קצת התפזרה. אולי כי המדריך עזב בסוף.
אולי זה בכלל התחיל ביסודי כשאמא שלי דיברה עם המורה למרות שהבטיחה שלא.
ואפילו הפסיכולוגית שהלכתי אליה, ועשתה רושם טוב ממש, ואפילו הראתה כאילו היא מבינה קצת... גם היא שברה בסוף את האמון. (זאת שנתתי לה את המספר והבטיחה לא להתקשר והתקשרה)
וזה מעייף לחיות ככה.
ואני כבר מחפשת איזו כף יד גדולה לשים בה את כולי ולהרגיש בטוחה.
אבל זה די בלתי אפשרי עם ההרגשה הזאת שלא מרפה ממני.
או שזאת אני שלא מרפה.
וכל פעם כשאני כן אני מגלה שזאת היתה טעות.
אתם לא צריכים להגיב. רק רציתי להגדיר לי מחדש את הפלונטר שלי. לדייק אותו עוד קצת. כי אם לא פה, אז איפה כן...