הבובה הקטנה שלי ירשה ממני את התלתלים.
היא התעוררה לא מזמן בבכי מטורף.
הרמתי אותה ונתתי לה להתחפר בי. כמו שהיא אוהבת, כמו שאמא צריכה להיות בסערה שכזאת.
וחשבתי על מה שאמרת. שאני זקוקה לחום ואהבה.
ואז חשבתי על זה שגם בסערה הזאת יהיה לי קר. אתה לא תחבק אותי ואני לא אסגור את החלון. אף אחד לא ילטף לי את התלתלים עד שארדם רגועה.
הבוקר יצאתי לעבודה לפני שהנסיכה המתולתלת התעוררה.
כשהלכתי לתחנה חשבתי על מה שאמרת. ועל כמה אני רוצה עתיד טוב יותר לבנות שלי, וכמה אני פוחדת שהן ייצאו כמוני.
ואז השיר הזה, ברדיו. והשמש היתה מכושפת הבוקר. היא צבעה את העולם בזהב ואפור. העננים רקדו סביבה אבל לא נגעו בה.
אף אחד לא שר לי את השיר הזה. ואם אמא פתאום תשיר לי אותו אני בטח אתעצבן. זה ירגיש לי פלסטיקי כזה.
אבל זה נראה לי כל כך מתאים לבובות שלי. לנסיכות הקטנות. שרק לא יגיעו למקומות שאני הגעתי אליהם...
(מוקדש גם לכל הבובות פה בכלוב. הקטנות-גדולות. תאמינו בשיר הזה? בשבילי?)
