אני עוד מנסה להבין למה נהניתי מהמפגש ולמה יצאתי מבולבלת ונסערת.
היה כיף. סוף סוף הרגשתי קצת חלק ממשהו, ולא בודדה במערכה.
ויחד עם זה הרגשתי בודדה.
כי אני שונה.
וזה בכלל לא קשור לזה שאני דתיה.
זה קשור לזה שהאנשים שפגשתי נראו לי נורמליים כל כך. כאילו החיים שלהם תקינים. כאילו הם מתפקדים כבני אדם. כאילו כל הסיפור הזה נשאר בעיקר במיטה (או בכל מקום אחר שבו תבחרו אמממ. כן.)
זה היה משעשע לספר כמה הבת שלי שולטת. (היא לא ירשה את זה ממני) אבל בפועל, אני לא מצליחה להשתלט עליה, וחסרה לילדה הזאת אמא. (אל תרוצו לדווח לרשויות. יש לה אבא סופרמן. אז היא לא ילדה מוזנחת).
והיו גם השיחות עם האנשים... כמה עוד רציתי לשאול, ולהכיר... ללמוד, להבין.
וכמה למדתי מהשאלות ששאלו אותי.
האמת? לפעמים אני מצליחה לענות תשובות אמתיות במצבים כאלה, אבל לפעמים אני רק רוצה לצאת בסדר בלי לסבך יותר מדי את העניינים. וזה פספוס.
וכמה בכלל הייתי אני וכמה הלכתי לאיבוד בין אנשים טובים ומיוחדים ובעיקר חזקים.
מעניין מה יישאר לי ולכמה זמן...
