מעבר להרי החושך

אני מנסה להבין כבר הרבה זמן את המשולש הזה.

אתה אני ואלוקים. 

שנינו אהבנו אותו לפני שהכרנו.

באולפנה קצת חשבתי שאני אוכל לעבוד את ה' דרך בעלי הצדיק.

הוא ילמד תורה, וילמד אותי אמונה בבית. 
קלישאה מתוקה כזאת. 

עד היום יש לי ייסורי מצפון שבגללי הפסקת ללמוד. למרות שזה לא רק בגללי. זה בגללנו. או, כמו שאני אוהבת להגיד בצחוק, אתה הכנסת אותי להריון, אז אתה אשם.

נחזור להוא יתברך. אני עדיין מנסה להבין למה ברגעים שאני הכי זקוקה לך הוא אומר לך להתרחק ממני. 
ברגעים האלה שאני שבורה פיזית ונפשית. 

בטוחה שיש פה איזה מסר. איזה שיעור שאני צריכה ללמוד, משהו שאני צריכה להפנים. הבעיה היא שאני לא מוצאת מה, ובינתיים אני נשארת כל פעם סתם שבורה ומרוסקת, בלי תכלית.

אתה דואג לי להכל. אני יודעת. אבל עכשיו אני הכי זקוקה לחום גוף. לחיבוק מרגיע. למישהו שיסדר לי את התלתלים מאחורי האוזן ותוך כדי יבטיח שיהיה בסדר. למישהו שיחזיק אותי חזק ולא ייתן לי לזוז עד שארדם.

כבר כתבתי פעם על השיר הזה, בהקשר הזה.

אבל הוא עדיין רלוונטי:

אבל אהובה כמו המים, נגע בחופים וחזר. עכשיו אהבה היא יודעת, כאב שאיננו נגמר.

ושוב נגע, ושוב חזר, ושוב נגע ושוב חזר...

הבעיה היא שאני לא יודעת לצמוח, והעולמות עדיין נשברים.