מעבר להרי החושך

חשבתי שזה עניין לתינוקות.

אתם יודעים, אומרים שזה חשוב להתפתחות.

שמגע עור לעור טוב לפגים.

שמנשא יכול להחליף אינקובטור.

חשבתי שמבוגרים יכולים להסתדר בלי.

למה?

כי ככה.

כי גם אמא שלי הסתדרה.

וגם אמא שלה

וגם אמא שלה...

ודורי דורות של נשים יהודיות שהסתדרו בלי מגע.

(אפילו גלולות לא היו אז, באמת שלא היה להן לאן לברוח)

ואני אחרי כל הדורות האלה מפשלת. 

כולן היו אמהות למופת.

רק אני לא מסוגלת.

בימים האלה של בלי מגע.

לא יכולה שיגעו בי אחרים.

כואב לי כשמדברים אלי.

ואחר כך צריך להתרגל מחדש.

אבל אני חיה בפחד.

בחרדת נטישה הזאת.

יודעת שעוד רגע יעלם, לא רוצה להקשר. 

לא רוצה להתרגל.

בסוף אני אפול שוב בקסם הזה, ואחריו הנטישה תהיה כפליים כואבת.

לא להאמין כמה הכאב עוד יכול להתעצם...