יש אנשים כאלה שאוהבים לתת הסברים למצוות.
הם קוראים לזה "טעמי המצוות".
אין הכוונה לסיבות האמתיות של המצוות, אלא רק למה שיהפוך אותן ליותר טעימות.
ואיך אומרים?
הכל עניין של טעם...
על הלכות נידה הם אומרים שהגעגוע תורם.
שההמתנה במשך (כמעט?) שבועיים עושה טוב לזוגיות ולתשוקה.
שהמפגש אחר כך הוא שמיימי.
אצלי זה לא ככה.
אצלי העובדה שלכל גבר מותר להעביר לי חפצים מיד ליד ואגב כך להתחכך בי, כל גבר חוץ מבעלי, עושה הרגשה רעה. מופקרת.
העובדה שבזמן שאני הכי זקוקה לו אני לא מקבלת חיבוק, גורמת לחרדת נטישה.
ההכנות לטבילה מלחיצות אותי ואני נופלת לזרועות בעלי בוכה, עייפה, וכועסת.
אני מרגישה כאילו אני נבגדת כל חודש מחדש.
אז למה אני ממשיכה עם השטות הרעה הזאת?
כי ה' אמר.
כי אני מאמינה בה'.
ואמונה זאת לא ידיעה.
אין לי הוכחות לקיומו. אם היו לי זאת כבר לא היתה אמונה.
כי ה' אמר להקשיב לחכמים ואני בידיעותיי הדלות עושה " כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ"
ואני ממש לא מבינה למה זה.
והניסיונות הנואשים לתת למצוות האלה טעם קצת מצחיקים ובעיקר מרגיזים אותי.
מרגישה שה"טעמים" האלה נועדו לאלה שלא הבינו מה זה אמון או מה זאת אמונה.
דבר אחד אני יודעת, אין שום מצווה לסבול בשקט
איפשי ואיפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך...
אז כנראה שתאלצו להמשיך לסבול אותי :)
