חזרתי מארוחת צהרים
אכלתי שוארמה..
אגב, לא רעה בכלל
הכלבה שלי יושבת עלי ברגעים אלה
ומלקקת את השאריות שזלגו
מהפיתה העמוסה לעייפה
אל מכנסי.
לפי הליקוק שלה..היא גם אוהבת
את השוארמה שאכלתי.
גם בך הייתי נותן סימנים
כלשון ההגדה לפסח
(רבי שמעון היה נותן בהם סימנים..דצ"ך...)
שסזכ"ל.
בדקתי את הדרכים
לאמת האם הסימנים נכונים.
81 מהן שנתתי בך
הוכיחו לי שלא טעיתי.
גם אם הם לוו בקולות של כאב
טרוניות. או מחאות
עדין הם נותרו סימנים לכך
שלא טעיתי בך.
היכולת הזו של לקבל
חזקה לא פחות מהיכולת שלי לתת
וזהו השילוב המנצח.
שלמות של קבלה ונתינה משני הצדדים
מהווה איזון והשלמה ביננו.
חוויה? אפשר לקרוא לזה כך
אבל יש בזה משהו מן הרגעי.
הוויה....כן אוהב את זה.
פתחתי את הדלת
היית בדיוק כפי שרציתי שתהיי
ממתינה בסבלנות לבואי.
תארת לעצמך מה מצפה לך?
אולי,,משתדל להרחיב את היריעה.
להפתיע, לגוון לשנות שלא ישעמם.
והתמסרת כולך
וככל שנתת מעצמך יותר
כך אני לקחתי יותר.
ורוצה לקחת יותר
ואקח יותר..
ולוקח..
לוקח אותך בדיוק כפי שאת.
מביט מבעד לחיוך הנסוך על פנייך
וחיוכך המתגלגל
גם ברגעים קשים וקשים יותר.
והשעות טסות..
והימים קצרים...
מקווה להספיק הכל.
רגעים מיוחדים להערכה.
הם רגעי השקט שלאחר הסערה.
הביחד. הצחוק על כוס יין
סיפורים, שלווה
ושוב סערה..
לעזאזל
מי בכלל יכול להתאפק?!!!
מוקדש ל"לי-אורה"
לפני 17 שנים. 16 באוקטובר 2006 בשעה 14:08
