דיאלוג עם עצמי

בפנטזיה הכל נראה ורוד.

 גם הרגעים הקשים, אלו שדוחקים אל הקצה, נתפסים כרגעים הכי מרגשים ומרוממים. 

אלו שמעוררים כמיהה וציפיה, תחושות של זרימה בלתי נשלטת בגוף, כמו חשמל שלא מפסיק לזרום הלוך וחזור .

שם בפנטזיה, המצבים שדוחקים אל הפינה הקטנה הזו בה אני הכי הקטנה, חשופה ואולי גם קצת מושפלת,

 הם גם המצבים בהם אני הכי משוחררת, חופשיה ומסופקת, שם בפנטזיה.

והם מרגשים, מרוממים ומעצימים. 

בפנטזיה, הם מגיעים כשאני מותחת גבולות, שלי ושלו.

קצת מתגרה, קצת מפרה חוקים ועושה בדיוק את מה שלא צריך לעשות ואז גם מקבלת מנה הגונה, מה שמגיע לי.

כי אז יגיעו בדיוק אותם רגעים קשים ואיתם הריגוש, הזרימה הבלתי פוסקת, ההתרוממות, ההעצמה והשחרור.

אבל המציאות מאוד שונה מהפנטזיה, מסתבר.

במציאות הרגעים האלו לא באמת כל כך מפתים.

הם מלאים באכזבה וריקנות.

מי היה מאמין.

לפתע הצורך לא לאכזב גובר והרגע הקשה הזה כבר לא נראה כלכך מפתה, בדיוק להיפך.

כל התחושות והרצונות משתנים בין רגע.

עכשיו, במציאות, הרגע הכי קשה, מרוממם, מרגש ומספק הוא לפעול לפי הכללים, בלי לסטות ובלי לפשל

וזה לא כל כך פשוט.

אבל זה מאתגר, מעורר ומחדד חושים, ממלא באנדרנלין וציפייה

ציפייה לקבל, גם את אותם רגעים קשים,

שעכשיו מקבלים פנים חדשות.

I can see clearly now

https://www.youtube.com/watch?v=pSsqWHtg7Ig