נפשך משוועת.. למישהו שיכיר אותה
למישהו שירצה להכיר אותה, יש לה אופי, ממש אופי משלה!
אופי שהיא פיתחה לגמרי בעצמה!
ויש לה דעות.. ועוד איזה דעות! ואיזה מחשבות! שלא נדע.. לפעמים שוקעת היא במחשבות האלה.. בדרך לאנשהו.. וכשהיא חוזרת להכרה, היא נבוכה, מרגישה שכולם יכולים לקרוא את המחשבות שלה, כאילו היו אלה חרוטות על מצחה המדמם לעיני כול.
ואז הם באים.. ההמון
בוחנים, מבקרים, מקטרים, מודדים, מוציאים דפים מן הכיסים, מקריאים, בקול מחריש אוזניים, מאיימים, צועקים, דורשים, משווים, לא מסופקים.
ואז הם מתחילים להתקרב,
עם מבטי זימה, הם סוטים, חלולים, חסרי לב או רגשי רחמים, הם אוטומטיים, כל אחד מהם רוצה את שהובטח לו.
הם באים לדרוש, אין אצלם חוכמות. הם באו למטרה מסוימת.
כל אחד מהם רוצה חתיכה, יפה ושווה. כזו שיוכלו להתפאר בה בפני מכריהם.
הם ממשיכים להתקרב
ואת? מה את כבר יכולה לעשות? אל תצחיקי אותי.
את שם. אין דרך חזרה. זה הוחלט בשבילך עוד לפני שהייתה לך תודעה.
אין לך ברירה. את יודעת מה את צריכה לעשות.
את משחררת אותה. הרי היא לא תעמוד בזה.
את רוצה לשמור עליה בכל הכוח.
היא הרי הייתה איתך שם מאז ומתמיד, מהזכרונות הכי קדומים שלך.
היא תמיד הייתה שם בשבילך. חזקה להפליא. מאז שהייתן ילדות קטנות. מאז שהייתן חייבות ללמוד להגן על עצמכן, מהפגיעה הראשונה, מהזכרון הראשון.
היא הייתה שם. איתך. חסמה, ניסתה לבנות חומת ביטחון לבנה אחר לבנה, לא תמיד היא הצליחה, אך המאמץ תמיד היה ניכר.
היא תמיד הייתה שם לשנס שרוולים, לעזור לך לקום ולהתמודד עם עוד יום חדש, עם אנשים. לספר, לדבר.
היא גם תמיד רצתה להיות שמחה! היא כ"כ חמודה!
אם הייתי יכולה הייתי מחבקת אותה חזק חזק! ואומרת לה תודה! ושהכול יהיה בסדר!
זה המעט שאת חייבת לעשות בשבילה, את משחררת אותה, אומרת לה ללכת, לעצום עיניים ולא להביט לאחור.
היא לא צריכה לראות את זה. זה לא מגיע לה. זה לא מה שהבטחת וכ"כ רצית בשבילה.
היא טובה, כל כך טובה.. תמיד, לכולם, מגינה על כולם באינסטינקט, עוד לפני שידעה בכלל מה זה...
את מכריחה אותה, צועקת עליה שהיא חייבת ללכת ומהר.
מסבירה לה שזה לא הסוף, את מבטיחה!
"תחזרי כשהסערה תשכך
כשאצטרך אותך, בקרוב, לשמח אותי.
לחזק את ידי."
היא נעלמת. משאירה אותך לבד. מולם
והם כבר ממש קרובים, שלופים, חושפים שיניים, צועקים, אי אפשר להבין כלום, מה הם רוצים?
זהו זה. את עוצמת עיניים בחוזקה. לוקחת נשימה עמוקה. ואת אינך.
הם לוקחים הכול, את כל מה שנשאר ממך, כמו חיות טרף רעבות. הם שבעים לשעות הקרובות.
אין להם שמות, אין להם זהות, אין להם עבר או עתיד.
*שקט*
הסערה שככה. הם כבר לא צועקים, ואפילו לא מדברים.
הם הולכים לאט ובשקט.
לא, לא בגלל שהם מתחרטים, הם הרי אינם מסוגלים להרגיש. לפחות לא באמת.
הם שקטים רק בגלל שהם שבעים ורגועים.
כמו תינוקות אחרי מנת דייסה סמיכה.
