ריפוי בכיתוב

קיבלתי לאחרונה מתנה קטנה גדולה

אדם, מושלם.

מוצר.

חבילה שלמה.

שרציתי לעצמי.

וקיבלתי אותה.

אני רוצה אותו.

שיהיה רק שלי.

הוא נעים, וטעים, ורך, ועדין.

הוא טוב.

כל כך טוב.

הוא מושך ומגרה..

הוא מתוק.

הוא אפרוח.

האפרוח שלי.

אני רוצה לעשות לו הכל ולא רוצה לעשות לו כלום.

אני רוצה לנשוך אותו בחוזקה אבל לא רוצה לפגוע בו.

אני רוצה לטעום אותו.

עוד ועוד.. ועוד..

היא מקבלת המון הודעות.
יפות, מושקעות, נחמדות, מתאמצות, מסבירות פנים, מחמיאות, מעניינות

וגם - סתמיות, מייגעות, משעממות, סחיות, מעייפות.

וכולם נראים לה אותו הדבר - לא הוא.

שאר הגברים שהם לא הוא.

זימה מהלכת, פצצה מתקתקת, ערימה של פחדנים שלא מסוגלים להתמודד עם משהו אמיתי.

כשהיא כן עונה, אומרת ומכריזה שהיא מחפשת קשר רציני בלבד - למרות שזה כבר כתוב בפירוש בפרופיל שלה -

התגובות הופכות להיות מייגעות, מתחמקות ומעליבות.

כבר לא בא לה לענות. לאף אחד. הרי כולם נראים לה אותו הדבר מאחורי מסך המחשב:

דמויות, גברים, יכול להיות שחלקם נחמדים, יכול להיות שחלקם לא, חלקם בטוח חכמים ואפילו יוכלו ללמד אותה דבר או שניים.

אבל מה שבטוח, אף אחד מהם לא יישאר.

אז היא פשוט

לא.

חצי אהבה
חצי הצלחה
חצי עבודה
חצי משרה
חצי אישה
חצי ילדה
חצי בן אדם
חצי ארוחה
חצי שינה עמוקה
חצי גבר
חצי בקשר
חצי יום
חצי מרוכזת
חצי לא
חצי רואה
חצי בטלפון
חצי כותבת
על חצאים.
חצי יפה
חצי לא
חצי רזה
חצי בלונדינית
חצי משקיעה
חצי פועלת
חצי אומרת
וחצי שומרת
בלב.
חצי רוצה
וחצי מפחדת

מהשלם.

מה זאת אהבה?
מה זה?
איך יודעים?
זה טוב? זה רע?

מה ההבדל בין זה לבין שאר הדברים?

מה ההבדל בין אהבה, התאהבות, הידלקות, משיכה? ומה לעזאזל זה משנה בכלל?

הרי הכול אותו חרא

מה שמשנה זה ההשלכות.
מה יהיה עם זה?
זה כמו סם.
זה משגע אותך
אתה לא כמו עצמך.
מתנהג מוזר, מגמגם, מתרגש,
אי אפשר לחשוב בצלילות.
מה עושים? מה עושים עם זה?
איך מתרכזים בחיים?
איך ממשיכים?
מה עושים עם כל ההתלהבות?
הרגשות?
הדבר הזה בחזה, העומס הזה שקשה להסביר אותו במילים?
איך מגדירים אותו?
איך נרדמים בלילה?
איך מפסיקים לחשוב עליו?
הוא רוצה אותי?
הוא לא רוצה אותי?

זה הכול בראש שלי? כרגיל?

אני חיה בסרט?

מה יהיה איתי?

אתנו?

יהיה משהו?

או שלא יהיה כלום בכלל?

כלום?

בכלל?

כמו תמיד?

או שמצפה לי הפתעה?

#צריכהתשובותדחוף

למה אין לך ביטחון עצמי?
למה את לא ככה?
תהיי ככה - כמוה.
את איטית מדי,
יותר מהר.
את אדישה.
את חולמת.
את חכמה מדי.
ככה היא. אין מה לעשות...
למה את עושה את זה ככה?
למה לוקח לך כ"כ הרבה זמן?
יאללה! יותר מהר!
בלי להעליב, אבל את ממש א', ב', ג'..
אבל בלי להעליב, כן?
זה בקטע טוב. כדי לעזור לך.
נעלבת? מה קרה?
אי אפשר להגיד לך כלום את.
אל תעלבי.
אל תתעצבני.
טוב, תשכחי מזה.
שכחת?
אז מה עכשיו ככה זה יהיה?
תהרסי את כל הערב?
למה את לא יכולה לשחרר?
למה את ככה?
מה כבר אמרתי?
את הולכת לאט מדי.
את הולכת עקום.
למה את הולכת עקום? תלכי ישר.
תהיי ככה.
את רואה? ככה את צריכה להיות.
זיהינו אותך לפי האדישות.
זוזי כבר!
לכי מפה!
תעופי לי מהעיניים!
שלא נראה אותך יותר.
את זזה? את הולכת? ביי.
אז את הולכת?
יופי.
את מצפה שנתראה כל יום?
זה יותר מדי.
היום לא בא לי לראות אותך.
עוד כמה זמן נחכה לך?
למה כל דבר לוקח לך שעות?
איך לעזאזל הצלחת לעשות את זה?
שקטט!!!!!
איפה את!??
רגליה הקטנות לא הצליחו לעמוד בקצב של אחותה הגדולה שאחזה בידה וסחבה אותה כל הדרך אל הגן.
היא לא התלוננה. סבלה בשקט. וגם לא סיפרה לאף אחד.
כל בוקר.
אותו הדבר.
ובשקט.
ילדה טובה.
מקסימה.

מה עושים כשכמהים?
כשאי אפשר יותר?
כשמרגישים את הלב?
כשמרגישים את הלב
והוא פועם בחוזקה ובמהירות
ואי אפשר יותר.
כשאתם שונים
סוטים
מדרך הישר.
ונתקלים באנשים בלתי פשרניים. שלא יכולים או לא רוצים להתמודד אתכם.
אז הם מעדיפים ללכת מאשר להישאר.
האם אנשים עדיין מרגישים?
האם יש עוד כאלה שפועלים על פי רגש?
לי אין ברירה אחרת. כך נולדתי.
ללא אח תאום.

אבל לפעמים אני חולמת עליו,
שוכבת לצדו,
מניחה עליו את הראש,
והוא מלטף את שיער ראשי ברכות
ממכרת.

אחרי שבוע עמוס ברגשות, ייסורי מצפון, דאגה, התרגשות, עליות, ירידות, עישונים, אלכוהול, כמיהה, עייפות, נדודי שינה, טירוף חושים, בלבול ועוד..

ויהי ערב, ויהי בוקר,

יום שישי.

לא צריך לקום.
היא נשארה במיטה, עיניה פקוחות, אך גופה כמו כבול למיטה.
היא שכבה על הבטן, עורה הלבן השתלב והתמזג עם הסדינים הלבנים המעוטרים בפרחים סגלגלים ועדינים.
ותלתליה שרועים על הכריות.
עינייה בהו בקיר, אך מוחה ונפשה טיילו בין דמיונות.. כאלה שגרמו לה הרגשה טובה..
והיא ריחפה באוויר, כאילו מיטתה הייתה ענן המרים אותה אל על..
בטנה הייתה מלאה, מלאה מהשבוע הארוך שעבר, מכל הרגשות והתנודות אותם העמיסו עליה מכל עבר..
לאחר כמה שעות היא קמה, נעמדה מול המראה והביטה בגופה העירום.
היא רזה, בטנה שטוחה, אבל תמיד יש כמה ק"ג שאפשר להוריד..
היא הסתובבה והביטה על ישבנה.
הסימנים הכחולים כבר כמעט עברו לגמרי.

היא כיסתה את גופה במגבת כחולה ועשתה את דרכה למקלחת.
רק מקלחת חמה וטובה תעזור לה לשטוף מעליה את כל השבוע שעבר ותהיה החוצץ בין חול לשבת.
היא נכנסה לאמבטיה, המים הרותחים זרמו על גופה ושטפו ממנה את כל הלכלוך.
הרטיבו את תלתליה שזרמו עם המים במורד גבה.
ואז זה התחיל לעלות.. כל העומס התחיל לעלות ולצוף.
היא סגרה את המים וירדה על ארבע.
כמו חיה.
והרעל יצא כאילו מעצמו.
לא היה לו עוד מקום בגוף. הגוף דחה אותו ודחף את כולו למעלה והחוצה ממנה.

כשזה נגמר, היא נשכבה באמבטיה ופתחה שוב את המים.
והרשתה לדמיונה ללכת לאן שבא לו..
מה יהיה אם היא תתעלף ותטבע באמבטיה.. 
איך כל אחד יגיב, מה יגידו עליה?
מי ישמור על התינוק שלה?
מי יתגעגע אליה הכי הרבה?
היא עצמה את עיניה והניחה למים החמים לחמם את גופה ואת לבה שהספיק להתקרר.

ונרגעה.
יום שישי :)

זה גורם לה להצפה של רגשות
עומס.
עד כדי כך שהיא לא יכולה להכיל אותם יותר בתוכה
היא מרגישה שהם עומדים להתפוצץ החוצה ממנה
שהיא איבדה שליטה
כאילו הלב שלה גדל וגדל ואין לו עוד מקום בחזה..
הפצצה מתקתקת..
קשה להתרכז, 
יש יותר מדי אהבה ורגשות מיותמים.
הם מושיטים ידיים ואין דורש. אין קונה.
אין אף אחד בצד השני.
אין להם מקום יותר בתוכה,
אז הם חשופים, הם בחוץ, רואים אותם
עומדים וידיהם מושטות קדימה
מדי פעם מישהו עוצר ומביט בהם,
מתבונן, בוחן, אבל לשווא.
אף אחד לא דובר את שפתם.
אז לא ניתן לתקשר.
אי אפשר להבין אותם, מה הם רוצים.
וכך הם נשארים, מיותמים, עזובים, נטושים
עצובים, בודדים, מתוסכלים, מאוכזבים.
אבל תמיד תמיד שם, וידיהם תמיד מושטות קדימה.

---
הוא מחכה לה שם בכל פעם שהיא עוצמת עיניים
היא לא יכולה לברוח מזה. הוא שם.
הוא תמיד שם. בראש.
הפנים שלו. העיניים. החיוך המתוק.
הרוך. הילד שבו.
לפעמים הוא נוגע בה מתוך שיחה, 
והלב מחסיר פעימה.

אף פעם לא העמקתי בזה מחשבה..
ברגע הזה
בלילה
בו אני מניחה את ראשי על הכר.
תחשבו על זה רגע.
זהו הרגע בסוף היום,
אין בו גירויים,
הכול שקט,
חשוך,
זהו הרגע בו עולות תמונות ומחשבות לראש
אתם חושבים על מי שאתם אוהבים
מי שמעניין אתכם באותה העת.
מישהו שאתם מתגעגעים אליו/חושקים בו/חושבים עליו הרבה/רוצים אותו
מישהו שיצר בכם עניין.
אם יש לכם שאלות או תהיות
זהו זמן התשובות.
זהו רגע האמת.
לא ניתן להתחמק מן האמת באותם הרגעים.
הכול עולה,
צף,
תרחישים,
שיחות,
מה אומר לו כשאראה אותו..
באילו מילים אבחר להשתמש.
מה הוא יענה לי?
הקו בין הערות לארץ החלומות מתחיל להיטשטש..
בלי להרגיש, מפסיקים להרגיש.

אני מתגעגעת אליו.
הוא חסר לי.
גם כשהוא בסביבתי,
הוא חסר לי.
הגבר המעניין,
החכם,
זה שכיף להקשיב לו כשהוא מדבר, מסביר משהו, מבין במשהו,
מצחיק אותי,
אני מצחיקה אותו.
הוא תמיד חכם.
תמיד סקרן
תמיד יודע.
הוא מבין
ורגיש
כזה שאני רוצה לעצמי.
אהבה.
חיבה.
געגוע.
למשהו שאף פעם לא היה באמת.
אבל אולי עוד יהיה!

מאז שהיא התחילה לקחת אותם כבר לא שורף לה.

לא כואב לה. וגם כשכן אז הרבה פחות.

הכול נסבל. לא כבד לה.

היא מרגישה כאילו עברה ניתוח להסרת הסלעים שהונחו על לבה.

הם לא תמיד היו מורגשים.

הם תמיד היו שם, אבל הכובד שלהם הורגש רק בשעות קשות.

והשנים, האנשים, הרוע, האגואיסטיות, הפרידות, הנטישות, הסכינים החדות וכאב הלב הזינו אותם
והם אט אט גדלו ונעשו כבדים מנשוא.

היום היא "מאוזנת" היא יכולה לעכל כמעט כל דבר.

הכול יותר קל. יותר קל לשחרר.

אין לה יותר כח לבולשיט ולדרמות מיותרות.

הכול יותר מצחיק. ואופטימי.

התקפי החרדה נעלמו כמעט לגמרי..

יותר קל לדפדף, להעביר, לא לקחת קשה.

הימים עוברים יותר מהר, השבועות, החודשים.. או שזה רק נדמה לה.

כל דקה, שעה, יום, לילה, שבוע, הופכים יחד לעוד תאריך שעבר בלוח השנה.

היא לא זוכרת מתי היא בכתה בפעם האחרונה..

לא כואב לה יותר בלב.

עכשיו היא קצת יותר דומה לכל השאר.
קצת יותר מתאימה לשאר התמונה. לרקע.

היא מתפקדת.
קמה בכל בוקר לעבודה.

עם שיר בלב,

חלום,

משאלה,

בקשה,

אם תשאלו אותה מה שלומה היא תגיד שהכול בסדר.
וזו תהיה האמת. כי באמת הכול בסדר.

אבל האם היא עדיין עצמה?

או שהיא גרסה משודרגת של עצמה? משופרת?

או שמא..?

#אותההגברתבשינויאדרת