מאז שהיא התחילה לקחת אותם כבר לא שורף לה.
לא כואב לה. וגם כשכן אז הרבה פחות.
הכול נסבל. לא כבד לה.
היא מרגישה כאילו עברה ניתוח להסרת הסלעים שהונחו על לבה.
הם לא תמיד היו מורגשים.
הם תמיד היו שם, אבל הכובד שלהם הורגש רק בשעות קשות.
והשנים, האנשים, הרוע, האגואיסטיות, הפרידות, הנטישות, הסכינים החדות וכאב הלב הזינו אותם
והם אט אט גדלו ונעשו כבדים מנשוא.
היום היא "מאוזנת" היא יכולה לעכל כמעט כל דבר.
הכול יותר קל. יותר קל לשחרר.
אין לה יותר כח לבולשיט ולדרמות מיותרות.
הכול יותר מצחיק. ואופטימי.
התקפי החרדה נעלמו כמעט לגמרי..
יותר קל לדפדף, להעביר, לא לקחת קשה.
הימים עוברים יותר מהר, השבועות, החודשים.. או שזה רק נדמה לה.
כל דקה, שעה, יום, לילה, שבוע, הופכים יחד לעוד תאריך שעבר בלוח השנה.
היא לא זוכרת מתי היא בכתה בפעם האחרונה..
לא כואב לה יותר בלב.
עכשיו היא קצת יותר דומה לכל השאר.
קצת יותר מתאימה לשאר התמונה. לרקע.
היא מתפקדת.
קמה בכל בוקר לעבודה.
עם שיר בלב,
חלום,
משאלה,
בקשה,
אם תשאלו אותה מה שלומה היא תגיד שהכול בסדר.
וזו תהיה האמת. כי באמת הכול בסדר.
אבל האם היא עדיין עצמה?
או שהיא גרסה משודרגת של עצמה? משופרת?
או שמא..?
#אותההגברתבשינויאדרת
