ריפוי בכיתוב

זהו זה. הגיעה השעה. סוף העולם.
השטן הגיע.
דווקא מלמעלה, מן השמיים הבהירים והכחולים, ולא מלמטה, מן התהום האדומה והבוערת.

הוא גדול וחזק, ממש ענק, שרירי וחסון, יפה תואר
ובידו קלשון זהוב.

הוא בא להשמיד ולהרוס, מלמעלה.

הוא יורה פצצות מן השמיים, מנסה לפגוע בכמה שיותר אנשים, פוגע, הורג ומחסל.

רוצו על נפשותיכם!

מה שלא תעשו, אסור להישאר במקום! לרוץ! לברוח! ולא להתקהל!

אנחנו רצים ונכנסים לתוך חדר, בו אנו מקווים להתחבא מפניו.
קירות החדר צבועים בצבע אפרסק, ובכל קיר יש חלון.
השמש חודרת דרך החלונות, כאילו מסבירה לנו בדיוק היכן אנו חשופים.
אנו מנסים להתחבא בפינות החדר, כדי שלא יראו אותנו דרך החלונות.
מתפללים שאולי שם הוא לא יבחין בנו. אבל אנחנו יודעים עמוק בלב שהוא לא צריך לראות אותנו.
הוא יודע איפה כל אחד נמצא או מסתתר. הוא כל-יודע.

עוד אנשים נכנסים לחדר, ועוד אנשים.. ועוד..
אט אט הופך מקום המסתור למטרה הנחשקת ביותר עבורו.
לא נשאר לנו עוד הרבה זמן, זהו, זה הסוף.. אנחנו יודעים זאת.

אולי נבקש ממנו שירחם עלינו?

מה הסיכוי?

מתחבקים ועוצמים עיניים חזק חזק.

מנסים להקל על העומד לקרות.

הבלתי נמנע.