היא יושבת שם לבד,
גם כשיש איתה עוד אנשים, היא בכל זאת לבד.
לא רואים אותה, היא כלואה בתוך גוף. אפשר רק להרגיש אותה. את הנוכחות שלה, את הנשימות שלה, את הדופק, את הפחד.
היא יושבת וצופה, היא תמיד בתפקיד הצופה, היא לא אקטיבית.
היא לא יכולה להיות אקטיבית. היא נולדה פאסיבית.
אין מקום בעולם לפאסיבים. זה מה שהיא תמיד הרגישה. אבל היא לא יכולה להיות משהו אחר.
היא יושבת ומחכה. היא לא יודעת למה, היא רק יודעת שהיא מחכה.
וכולם ממשיכים כרגיל, הולכים, חוזרים, צוחקים, בוכים, קמים, יושבים, מדברים, שיחות חולין, מעבירים עוד יום.
אל תשאלו אותה שאלות. אין לה תשובות. היא אפילו לא יודעת בת כמה היא. אין לה תחושת זמן. היא איבדה אותה מזמן.
היא מרגישה ילדה. ילדה קטנה. נזקקת, נתמכת, חלשה.
היא יושבת על אבן. לא נוח לה. אבל שם היא מרגישה הכי בטוחה. זה המקום ששמרו לה.
מביטה, מתבוננת, חוקרת, מדמיינת, מתעניינת, לעתים אפילו מתעניינת מאוד!
היא שקופה.
אבל היא חולמת על היום בו תכיר את ההוא שיראה אותה. שייגש אליה. יסביר לה פנים, יושיט לה יד. ייקח אותה כמו שהיא. וירצה אותה כמו שהיא.
בלי לנסות להפוך אותה למשהו אחר. בלי להכניס לתבניות, בלי להשוות לאחרות. בלי לבקר ולהכאיב. זה שיראה אותה כשלמה.
זה שיבין את הצרכים שלה באופן מדויק. וישקה אותה בדיוק לפי ההוראות. במסירות ובעדינות רבה.
ולעת לילה, הוא יאמר לה לילה טוב, יישק לה ברוך, ואז, לאט לאט, יהפוך לחיה רעה, למפלצת, זו שהתחבאה לה מתחת למיטה שהיא הייתה ילדה. ופעם היא ממש פחדה ממנה. הייתה עוצמת את העיניים חזק חזק ומנסה לחשוב על דברים טובים.
והיום? היום היא עדיין פוחדת. אבל לפחד יש טעם אחר.
טעם רצוי, מושך, מרתק ונחשק, עם נגיעות של כאב חד.
