זה גורם לה להצפה של רגשות
עומס.
עד כדי כך שהיא לא יכולה להכיל אותם יותר בתוכה
היא מרגישה שהם עומדים להתפוצץ החוצה ממנה
שהיא איבדה שליטה
כאילו הלב שלה גדל וגדל ואין לו עוד מקום בחזה..
הפצצה מתקתקת..
קשה להתרכז,
יש יותר מדי אהבה ורגשות מיותמים.
הם מושיטים ידיים ואין דורש. אין קונה.
אין אף אחד בצד השני.
אין להם מקום יותר בתוכה,
אז הם חשופים, הם בחוץ, רואים אותם
עומדים וידיהם מושטות קדימה
מדי פעם מישהו עוצר ומביט בהם,
מתבונן, בוחן, אבל לשווא.
אף אחד לא דובר את שפתם.
אז לא ניתן לתקשר.
אי אפשר להבין אותם, מה הם רוצים.
וכך הם נשארים, מיותמים, עזובים, נטושים
עצובים, בודדים, מתוסכלים, מאוכזבים.
אבל תמיד תמיד שם, וידיהם תמיד מושטות קדימה.
---
הוא מחכה לה שם בכל פעם שהיא עוצמת עיניים
היא לא יכולה לברוח מזה. הוא שם.
הוא תמיד שם. בראש.
הפנים שלו. העיניים. החיוך המתוק.
הרוך. הילד שבו.
לפעמים הוא נוגע בה מתוך שיחה,
והלב מחסיר פעימה.
