ריפוי בכיתוב

זהו זה. הגיעה השעה. סוף העולם.
השטן הגיע.
דווקא מלמעלה, מן השמיים הבהירים והכחולים, ולא מלמטה, מן התהום האדומה והבוערת.

הוא גדול וחזק, ממש ענק, שרירי וחסון, יפה תואר
ובידו קלשון זהוב.

הוא בא להשמיד ולהרוס, מלמעלה.

הוא יורה פצצות מן השמיים, מנסה לפגוע בכמה שיותר אנשים, פוגע, הורג ומחסל.

רוצו על נפשותיכם!

מה שלא תעשו, אסור להישאר במקום! לרוץ! לברוח! ולא להתקהל!

אנחנו רצים ונכנסים לתוך חדר, בו אנו מקווים להתחבא מפניו.
קירות החדר צבועים בצבע אפרסק, ובכל קיר יש חלון.
השמש חודרת דרך החלונות, כאילו מסבירה לנו בדיוק היכן אנו חשופים.
אנו מנסים להתחבא בפינות החדר, כדי שלא יראו אותנו דרך החלונות.
מתפללים שאולי שם הוא לא יבחין בנו. אבל אנחנו יודעים עמוק בלב שהוא לא צריך לראות אותנו.
הוא יודע איפה כל אחד נמצא או מסתתר. הוא כל-יודע.

עוד אנשים נכנסים לחדר, ועוד אנשים.. ועוד..
אט אט הופך מקום המסתור למטרה הנחשקת ביותר עבורו.
לא נשאר לנו עוד הרבה זמן, זהו, זה הסוף.. אנחנו יודעים זאת.

אולי נבקש ממנו שירחם עלינו?

מה הסיכוי?

מתחבקים ועוצמים עיניים חזק חזק.

מנסים להקל על העומד לקרות.

הבלתי נמנע.

היא יושבת שם לבד,
גם כשיש איתה עוד אנשים, היא בכל זאת לבד.
לא רואים אותה, היא כלואה בתוך גוף. אפשר רק להרגיש אותה. את הנוכחות שלה, את הנשימות שלה, את הדופק, את הפחד.
היא יושבת וצופה, היא תמיד בתפקיד הצופה, היא לא אקטיבית.
היא לא יכולה להיות אקטיבית. היא נולדה פאסיבית.
אין מקום בעולם לפאסיבים. זה מה שהיא תמיד הרגישה. אבל היא לא יכולה להיות משהו אחר.
היא יושבת ומחכה. היא לא יודעת למה, היא רק יודעת שהיא מחכה.
וכולם ממשיכים כרגיל, הולכים, חוזרים, צוחקים, בוכים, קמים, יושבים, מדברים, שיחות חולין, מעבירים עוד יום.

אל תשאלו אותה שאלות. אין לה תשובות. היא אפילו לא יודעת בת כמה היא. אין לה תחושת זמן. היא איבדה אותה מזמן.
היא מרגישה ילדה. ילדה קטנה. נזקקת, נתמכת, חלשה.

היא יושבת על אבן. לא נוח לה. אבל שם היא מרגישה הכי בטוחה. זה המקום ששמרו לה.

מביטה, מתבוננת, חוקרת, מדמיינת, מתעניינת, לעתים אפילו מתעניינת מאוד!

היא שקופה.
אבל היא חולמת על היום בו תכיר את ההוא שיראה אותה. שייגש אליה. יסביר לה פנים, יושיט לה יד. ייקח אותה כמו שהיא. וירצה אותה כמו שהיא.
בלי לנסות להפוך אותה למשהו אחר. בלי להכניס לתבניות, בלי להשוות לאחרות. בלי לבקר ולהכאיב. זה שיראה אותה כשלמה.

זה שיבין את הצרכים שלה באופן מדויק. וישקה אותה בדיוק לפי ההוראות. במסירות ובעדינות רבה.

ולעת לילה, הוא יאמר לה לילה טוב, יישק לה ברוך, ואז, לאט לאט, יהפוך לחיה רעה, למפלצת, זו שהתחבאה לה מתחת למיטה שהיא הייתה ילדה. ופעם היא ממש פחדה ממנה. הייתה עוצמת את העיניים חזק חזק ומנסה לחשוב על דברים טובים.
והיום? היום היא עדיין פוחדת. אבל לפחד יש טעם אחר.
טעם רצוי, מושך, מרתק ונחשק, עם נגיעות של כאב חד.

בא, תופס, דוחף, זורק, חונק, מושך, קורע, תולש, משליך, מכאיב, מרתק, נושך, נושך יותר חזק, מכה, סוטר, סותם, נכנס, חודר, ממלא, מרביץ, מתאכזר.
את עומדת בהכול בגבורה, הרי זה מה שרצית.
נושכת את השפתיים כמידת הכאב, עד זוב דם..
את מפחדת שאת עומדת להתעלף, סחרחורת מגיעה ועוטפת את ראשך, את לא מרגישה את הידיים..
את כבר מדמיינת אתכם בדרך לחדר מיון..
את לא עומדת בזה..
הכאב שוטף את כל איברייך..
ואז מגיע הרגע, הוא מסופק..
יוצא, משחרר, עוזב, מתיר, פותח, מלטף, מרגיע, עוטף, מנשק, מחבק, לוחש, עוצם.

עם הכול את יכולה להתמודד! כל דבר שהוא יעשה בך!

ואז הוא

הולך.

נפשך משוועת.. למישהו שיכיר אותה

למישהו שירצה להכיר אותה, יש לה אופי, ממש אופי משלה!

אופי שהיא פיתחה לגמרי בעצמה!

ויש לה דעות.. ועוד איזה דעות! ואיזה מחשבות! שלא נדע.. לפעמים שוקעת היא במחשבות האלה.. בדרך לאנשהו.. וכשהיא חוזרת להכרה, היא נבוכה, מרגישה שכולם יכולים לקרוא את המחשבות שלה, כאילו היו אלה חרוטות על מצחה המדמם לעיני כול.

ואז הם באים.. ההמון

בוחנים, מבקרים, מקטרים, מודדים, מוציאים דפים מן הכיסים, מקריאים, בקול מחריש אוזניים, מאיימים, צועקים, דורשים, משווים, לא מסופקים.

ואז הם מתחילים להתקרב,

עם מבטי זימה, הם סוטים, חלולים, חסרי לב או רגשי רחמים, הם אוטומטיים, כל אחד מהם רוצה את שהובטח לו.

הם באים לדרוש, אין אצלם חוכמות. הם באו למטרה מסוימת.

כל אחד מהם רוצה חתיכה, יפה ושווה. כזו שיוכלו להתפאר בה בפני מכריהם.

הם ממשיכים להתקרב

ואת? מה את כבר יכולה לעשות? אל תצחיקי אותי.

את שם. אין דרך חזרה. זה הוחלט בשבילך עוד לפני שהייתה לך תודעה.

אין לך ברירה. את יודעת מה את צריכה לעשות.

את משחררת אותה. הרי היא לא תעמוד בזה.

את רוצה לשמור עליה בכל הכוח.

היא הרי הייתה איתך שם מאז ומתמיד, מהזכרונות הכי קדומים שלך.

היא תמיד הייתה שם בשבילך. חזקה להפליא. מאז שהייתן ילדות קטנות. מאז שהייתן חייבות ללמוד להגן על עצמכן, מהפגיעה הראשונה, מהזכרון הראשון.

היא הייתה שם. איתך. חסמה, ניסתה לבנות חומת ביטחון לבנה אחר לבנה, לא תמיד היא הצליחה, אך המאמץ תמיד היה ניכר.

היא תמיד הייתה שם לשנס שרוולים, לעזור לך לקום ולהתמודד עם עוד יום חדש, עם אנשים. לספר, לדבר.

היא גם תמיד רצתה להיות שמחה! היא כ"כ חמודה!

אם הייתי יכולה הייתי מחבקת אותה חזק חזק! ואומרת לה תודה! ושהכול יהיה בסדר!

זה המעט שאת חייבת לעשות בשבילה, את משחררת אותה, אומרת לה ללכת, לעצום עיניים ולא להביט לאחור.

היא לא צריכה לראות את זה. זה לא מגיע לה. זה לא מה שהבטחת וכ"כ רצית בשבילה.

היא טובה, כל כך טובה.. תמיד, לכולם, מגינה על כולם באינסטינקט, עוד לפני שידעה בכלל מה זה...

את מכריחה אותה, צועקת עליה שהיא חייבת ללכת ומהר.

מסבירה לה שזה לא הסוף, את מבטיחה!

"תחזרי כשהסערה תשכך

כשאצטרך אותך, בקרוב, לשמח אותי.

לחזק את ידי."

היא נעלמת. משאירה אותך לבד. מולם

והם כבר ממש קרובים, שלופים, חושפים שיניים, צועקים, אי אפשר להבין כלום, מה הם רוצים?

זהו זה. את עוצמת עיניים בחוזקה. לוקחת נשימה עמוקה. ואת אינך.

הם לוקחים הכול, את כל מה שנשאר ממך, כמו חיות טרף רעבות. הם שבעים לשעות הקרובות.

אין להם שמות, אין להם זהות, אין להם עבר או עתיד.

*שקט*

הסערה שככה. הם כבר לא צועקים, ואפילו לא מדברים.

הם הולכים לאט ובשקט.

לא, לא בגלל שהם מתחרטים, הם הרי אינם מסוגלים להרגיש. לפחות לא באמת.

הם שקטים רק בגלל שהם שבעים ורגועים.

כמו תינוקות אחרי מנת דייסה סמיכה.