אין לי קילומטרטז, ויש הרבה דברים שלא חויתי, אבל אני יודעת שלמדתי על עצמי כמה דברים, והם הגבול שלי.
כן, הגבול שלי הוא גבול רגשי ולא גבול פיזי. חלק מתמקדים בזה שהגבולות שלהם הם "לא חוקי" "ילדים" "נזק בלתי הפיך" זה גבול??? זה משהו שצריך לעלות בסביבה של אנשים נורמטיביים? ילדים???
משהו רוצה ביודעין לגרום לטראומה??
בתחת לא בתחת בולעת לא בולעת - עם שולט נכון הכל מגיע עם הלא נכון כלום לא מגיע...
אז הגבולות הריגשיים שלי הם:
1. אני לא מוכנה להיות במקום שאני מרגישה לא רצויה בו, מעמיסה, חופרת, מזיינת מוח ובכיינית. השולט, הדום, האדון, הוואט אבר, צריך לשמוח עד השמים שאני מסוגלת להביע בפניו את החששות שלי, התהיות שלי, החולשות שלי, הכעסים שלי, הדמעות שלי, הכל! זו האחריות שלי כנשלטת. בלי זה הוא לא ידע מה אני חווה איתו ולא ידע לנווט נכון. האחריות שלו היא לנווט להצמיח לדאוג ולהוביל, לראות את הנפש של הנשלטת שלו, את המעמקים.
2. אני לא אהיה במקום של פחד. אם אני רוצה לשאול, להגיד, להתייעץ, להבין אני מצפה שהשולט יתן מרחב יגלה סבלנות ויסביר לי. גם כשאני לא מבינה עד הסוף את הכוונה. ואני מבינה שהחלטה סופית היא של האדון
3. אני לא מטומטמת ואני לא מוכנה להיות עם מישהו שחושב שאני מטומטמת.
4. נכון, אני לא קלאודיה שיפר, גיגי חדיד או ג'יזל אבל אני לא אהיה עם מי שמתבייש בי.
אם אני טובה לחדרי חדרים, אני טובה גם לאיצטדיון....
5. אני לא מסתפקת בשליטה וירטואלית... אני חייבת קול, שיחה, קשב. אני מבינה שיש עבודה ועיסוקים וימים מטורפים גם לי יש, והכוונה שלי היא לא דבק, אבל רק מלראות את הצג של הטלפון עם השם "שלך" מקפיץ לי את הלב לגבהים אחרים....
תיגע בי בלב, אתן לך הכל
