לפני 8 שנים. 14 בינואר 2016 בשעה 10:45
"חם לי....." אני מייללת לכיוון שלה.
"יאללה... למים!"
"זה הדבר הכי טוב שאמרת היום" היא צוחקת וכבר בחצי הדרך.
המים קרים, אין גלים.
"תודי שאין דבר שווה יותר מלהבריז מהחיים לטובת בוקר בים" אני מצחקקת.
החוף שומם, השמש מחממת, השמיים כחולים וכיף לי.
"רק חבל שאין על מה להסתכל" היא מוסיפה בקול עגמומי משהו, וכאילו אלוהים שמע לבקשה שלה- הופיעו משום מקום 2 דמויות באופק.
אנחנו כבר הספקנו לחזור לתנוחת השיזוף כשפתאום-
צל מעלינו.
"תגידו.... זה לא מסוכן למלאכיות כמוכן לשכב ככה בשמש באמצע היום?"
הצחוק היה מתבקש והיא כבר התגלגלה לידי עם דמעות צחוק בעיניים
ו....
הדקירה מחזירה אותה למציאות.
"מה נבהלת?" הוא שואל "אמרתי לך שזאת השעה לזריקה"
היא חוזרת לבהות בעולם שבחוץ.
שזז ומשתנה בעוד היא פה,
מאחורי סורג ובריח.
גם ככה אין משהו יותר טוב לעשות, אז היא פשוט מבלה את רוב היום בלחלום על מה הייתה עושה אם הייתה בחוץ.
הדמעה הראשונה של היום זולגת לאורך בפרצוף שלה.
היא מסתכלת בסימנים שמסביב לפרקי בידיים שלה, יודעת שהם ייעלמו עוד היום.
השעות זוחלות, הם לא ממש דואגים לתעסוקה כאן, אפילו את הטלוויזיה ניתקו,
כל שעה עגולה היא הייתה שואבת את הסיגריה לתוכה...... מנסה להעלם מאחורי מסך העשן הסמיך.
מאחוריה היא שומעת את עגלת האוכל נכנסת, והדלת ננעלת
רק לפי הריח מגישים היום עוף וקוסקוס, היא שנאה את החלק הזה....
והכוונה היא לא לאוכל המגעיל אלא לאכילה עם כפית.
הוא נכנס לפני יומיים הודיע שהוא הופך את המקום לסטרילי,
לקח הכל- משוקולד וגרביים נקיות ועד משחת שיניים וספרים
היחידה נראתה עכשיו כמו דירה ריקה.
כיסאות, שולחנות, מיטות
רוחות רפאים, וזהו.
היא קמה ממקומה הקבוע ליד החלון, מתנדנדת מהסחרחורת שתקפה אותה ומשתרכת לכיוון המיטה שלה בידיעה ברורה שיעירו אותה תוך 2 דקות,
היא נופלת על המיטה, מוצאת נקודת בהייה מצוינת בקיר ושוקעת בשחור.... בשקט, לכמה זמן?
מישהו מנער אותה "הי, את יודעת שאסור לישון" עיניים קרות
"קומי ותחזרי ללובי"... "למה מי מת" היא לוחשת
כאב, המון כאב, היא קמה מהמיטה מובלת ע"י השטן התורן בחזרה ללובי
"שמוק" היא ממלמלת תוך כדי התיישבות ומתחילה לעסות את המקום שהוא כרגע עזב.
"עברתם קורס מיוחד?" הוא מסתכל עליה לא מבין.... "מה?" הוא שואל
"שאלתי אם עברתם קורס מיוחד..." "קורס במה?"
"באיך להתנהג כמו בריונים חסרי לב שיודעים בדיוק איפה ואיך להכאיב"
היא מחייכת למראה הפרצוף הכועס שלו.
בשלוש ועשרים בדיוק נכנסת המשמרת הבאה.
בינתיים היא חוזרת למקום הקבוע שלה מול החלון, לא בוהה הפעם,
רבה עם עצמה, לא משהו רציני, עוד אחד מהריבים הפנימיים שלה.
דמעות.
מהצד זה נראה כאילו היא מתחילה לבכות בגלל האוויר,
היא כמובן דואגת להפסיק כמעט מיד, לפני שיראו.
שש, מותר לישון כבר, היא קמה ומכבה את הסיגריה ונכנסת לחדר,
שוכבת על המיטה ומעבירה יד על ברזלי המיטה הקרים
ומשום מקום מוציאה משהו נוצץ
מהחדר ליד לא רואים כלום, למרות החלון הגדול החוצץ בין שני החדרים,
היא עוצמת עיניים והולכת לאיבוד, עמוק עמוק בתוך עצמה.
הקרב היומיומי בין ה"כן" ל"לא" מתחיל- אתמול ה"לא" ניצח,
אבל היא מכורה, הריקנות שבתוכה מתחננת לשחרור, והלב דופק
ומבקש להרגיש, זה מוזר – כשלא מרגישים כלום, אפאתיים לכל.....
כאב נחשב לדבר טוב, מבורך ברגעים מסוימים.
היא מגלגלת תסריטים בראש, משוכנעת שתתחמק מהם הפעם,
ובמחשבה זו, זו ולא אחרת היא משחררת את שריר הכתף...
ושוב, ושוב, ושוב...
וטיפה מצטרפת לטיפה, וזה קורא לה, לוחש בשם שלה......
מתחנן לעוד, דורש, מצווה, מכריח.
אנקה משתחררת לה מהגרון, ואחרי זה הדמעות, והן זולגות בלי לעצור,
מתערבבות עם הדם.
הם שומעים ונכנסים, קולטים מה קורה ורצים החוצה.
היא בינתיים יצאה ללובי, התיישבה מול החלון, בוהה בכוכבים.... היא רגועה יותר עכשיו.
היא שומעת משהו, משהו מרחוק, כמו אזעקה – ומתעלמת.
בונה לה עולם מחוץ לכל זה, היא מתעוררת לחיים כשהיד הראשונה נוגעת בה,
ופתאום היא רואה, 5, לא פחות ולא יותר,
5 גורילות בחלוקים לבנים.
עומדים מסביבה, ומדברים רגוע, מאחוריהם עוד 2 למקרה הצורך ואחות עם סלסלה ומזרק ביד.
כאן היא איבדה את זה, את שביב ההיגיון שהיה בה,
היא שולחת את הבעיטה הראשונה ופוגעת במישהו, ובשניה שאחרי זה כלום כבר לא ברור, זה היה הסימן שלהם, יריית הזינוק...
והם זינקו, עליה.
מנסים לשתק רגליים קודם כל,
גוררים אותה תוך כדי מאבק לחדר ליד, והצעקות מתחילות
ופה ושם הוראות ובלי לשים לב היא כבר על המיטה ושבעה אחים מעליה...
מזיעים, מתנשמים.
ותוך פחות מדקה וחצי מרגע נגיעתה במיטה הם מתרחקים,
והצרחות, הצרחות נהפכות לתחנונים
והתחנונים ליבבות
והיבבות לבכי קורע לב.
הזריקה צורבת כמו שמן רותח על עור חשוף,
היד שלה נחבשת בעדינות שיא, אבל ההיגיון אבד
אין לה אלוהים
התחבושת מאדימה וכך גם הרצועה
בכל כוחה היא נלחמת ברצועות, מלחמה אבודה מראש לכל הדעות
מתערבבת בין הדמעות, הדם, השנאה, האימה
מתפללת, בוכה, צורחת
הזעקה נבלעת בשקט של בשלוש בלילה,
הקירות הלבנים החשופים לפגעי הזמן,
מתחלפים בשניה לנוף המוכר של החדר שלי.
בתור אינסטינקט, כמעט טבעי, אני בודקת את פרקי הידיים, אין כלום.
אבל ההרגשה נשארת, זכר לחלום החוזר על עצמו....
דמעה גולשת מהלחי שלי ונוחתת על השמיכה.
ואני נשאבת, עמוק עמוק, לתוך הסיוטים הכי גרועים שלי....
איך אפשר לשכוח?
09/2004
