אליהו החלש

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי להיות נשלט, מוכה ומבוזה על ידי נשים, והן כך נדמה לי אהבו להתעלל בי לא פחות. כבר בגן אלה תפסו אותי כמה ילדות מהגן, הצמידו את ידי מאחורי גבי והפשילו בכוח את מכנסיי ותחתוניי. אחת מהן  אפילו ניסתה לדחוף לי מטאטא לתחת. בבית הספר היסודי למדה אתי ילדה , היא הייתה קצת TOM BOY והייתה מכה אותי בכל הזדמנות. היא ידעה שאני חלשלוש ולא יכול להתנגד ולכן בחר בי כמטרה להצקות שלה. באותן שנים למדתי קרטה וניסיתי להתגונן בפניה, אבל לא הצלחתי. היא תפסה את רגלי והכניסה  לי אגרוף כל כך חזק לביצים, שאני חושב שנותרה לי שם צלקת.

לאחר שעות הלימודים הייתי הולך למטפלת, וגם שם הייתי לקורבן של המין היפה. ילדה  עשתה לי פנס עין ואמזונה בעטה לי ברגל בעוצמה כזאת שחשבתי ששברתי אותה. אני חייב להודות, שלמרות שסבלתי מהתעללות גם נהניתי ממנה. הריגוש המיני שזה גרם לי היה חזק מכל דבר. כמו ילדים רבים בגילי צפיתי שעות בטלוויזיה וכמובן שבחרתי לראות סרטים וסדרות שבהן הפליאו נשים את מכותיהן בגברים חלשים. הצפייה הייתה מחממת את ליבי ומותחת את גבעת מכנסיי שהפכו להר מבעבע. הבעבוע הזה המשיך ביתר שאת בגיל ההתבגרות, שבו כמו נערים אחרים פנטזתי על סקס על נערות יפות, אבל בחלומות שלי גם הופיעו נשים חזקות שהייתי להם לעבד נרצע.

הנחיתות שלי אל מול נשים, המשיכה גם בחטיבה ובתיכון. בכיתה שלי למדה נערה , שלקחה ממני את כספי ההסעה שלי ואיימה עלי שהיא תנגב איתי את הרצפה. הבטתי ברגליים היפות והחסונות שלה וידעתי, שאם אני לא רוצה לגמור את התיכון בתול בלי באשכים לא כדי שאתעסק איתי (זה לא עזר לי דרך אגב). יום אחד, שיצאתי מבניין בית הספר, הבחנתי בבנות מהתיכון יושבת ליד הכניסה. לא חשדתי בכולם אבל מצאתי את עצמי מהר מאוד שוב בלי תחתונים ומכנסיים לאחר שהן הורידו לי אותם שוב בפני כל בית הספר. בטיול למוזאון המדע בחיפה, הניחה את הבנות את ידה על כדור החשמל ואת היד השנייה על האשכים שלי, חטפתי כזה זרם שכמעט והשתנתי במכנסיים. התבוסות שלי נגד נשים, באו לידי ביטוי לא רק בבית הספר, אלא גם בחיי היום יום. כשחזרתי הביתה באוטובוס, התעללה בי כל הדרך חבורה של בנות. הן משכו לי בשער היכו אותי בעורף ולסיום בעטו אותי מחוץ לאוטובוס.

לסיכום, חיי היו מלאים בFEMDOM עוד לפני שידעתי מזה. כבר מגיל צעיר הייתי קורבן לCFNM, לBALLBUSTING, CBT ולשאר השפלות. לכן החלטתי לפתוח את העמוד הזה בתודה לכל הבנות שהתעללו בי והעניקו משמעות לחיי.

ההרצאה של פרופ' גניזי הסתיימה ואני מיהרתי לספריה להיסטוריה בכדי שאוכל להביט בהדס אהובתי. הדס הייתה יפיפייה עם שער שחור ומתולתל ועור בצבע מוקה שהרתיח את דמי בלהט. היא הייתה דתיה ולכן כיסתה את גוף בבגדים אבל מתחתם הבחנתי בקימוריה החטובים שהציתו אש בלבי ובגופי. המחשבה שאראה, את מושא תשוקתי שמחה את ליבי והצמיחה את העץ שבין רגליי. ניסיתי להסתיר את הבליטה במכנסי באמצעות משיכת החלוצה כלפי מטה. זה היה טריק, שבו השתמשתי מאז בית הספר היסוד, אך ללא הועיל. קבוצה של בנות שעברה לידי, סיננה לעברי בלעג, "מה אתה מסתיר שם גזר גמד?" אדום ונבוך כולי ניגשתי לספרייה ברגלים כושלות.

על דלת הספרייה נכתב: "הספרייה סגורה לרגל שיפוצים". ספריית המחלקה הייתה בסך הכול, חדר אחד לא גדול במיוחד, במתחם של האזבסטונים באוניברסיטה. ראשי המחלקה החליטו להרחיב את הספרייה ולהוסיף לה עוד חדר ולכן נסגרה הספרייה לרגל שיפוץ.  עמדתי לעזוב כשפתאום נפתחה הדלת. הדס עמדה בפתח, היא הממה אותי כל כך, עד שכחתי להסתיר את איבר מיני הזקור. למזלי, היא לא שמה לב לכך, או שהבחינה בזאת אבל לא הייתה מרושעת כמו הנשים האחרות. 

בקול רך וחושני, היא אמרה לי, "אליהו נכון?, אתה יכול לעזור לי במשהו". כן, עניתי רועד ומזיע כולי. נכנסתי אחרי הדס והתבוננתי בעכוזה השובב, דמיינתי איך אנו מתעלסים בלהט על רצפת הספרייה. הדס הוליכה אותי אל החדר השני של הספרייה, וביקשה ממני לעזור לה לסדר את הספרים על המדפים.  היא אמרה שאתחיל ושהיא תחזור בעוד מספר רגעים לסייע לי. התחלתי במרץ במלאכה, כשלפתע הרגשתי את ידה הענוגה של הדס על כתפי. הסתובבתי אליה מחויך כולי, וראיתי אותה אוחזת במחבת כבדה ומנחיתה אותה על ראשי. מעוצמת המכה, איבדתי את הכרתי.

התעוררתי ערום וכפות באזיקים בידיים וברגלים למדפים של הספרים השמורים בספרייה. ניסיתי לזעוק לעזרה אבל פי היה חסום בסרט הדבקה, השתדלתי להיחלץ מהאזיקים אבל הם היו הדוקים מדי. הדלת נפתחה והדס נכנסה פנימה ובידיה צנצנת שקופה וגדולה, אלה הצטרף נהר גדול של סטודנטיות. הן היו אולי שלושים במספר והתקרבו אלי במבט מאיים. למראן התחלתי לרעוד כעל נידף. הן צחקו עלי באומרן, "תראו איך הוא משקשק מפחד". הדס הרגיעה את הבנות ואמרה להן, "שקט בבקשה אני רוצה להתחיל, כמו שאתן יודעות הספרייה שלנו עוברת שיפוץ ואנו זקוקים לכסף. לכן החלטתי לעורך מסע התרמה. אליהו", וכשאמרה את שמי תפסה בידה את לחיי ומחצה אותם, "הסכים לעזור לי בהתרמה, האמת שהכרחתי את החרא הקטן".

 "הרעיון הוא כזה, המשיכה הדס, כל אחת מכן מוזמנת להכות חזק ככל האפשר במידלדלים של הכלומניק המושתן הזה, על כל מכה תצטרכנה לתרום שני שקלים לספרייה. שקל על כל אחד מהאשכים שיש לאליהו, אה סליחה שהיו לו. אם לדוגמא משהי תחבוט בו חמש פעמיים היא תתרום עשרה שקלים לספרייה ואת תרצה עשר מכות תתרום 20 שקלים". לאחר דברי ההסבר הזמינה הדס את הסטודנטיות לבצע בי את זממן. הן נעמדו בשורה והחלו להכות בי. הן בעטו בי עם השפיץ של הנעל, עם הסוליה והעקב, יחפות, נתנו לי אגרופים לביצים ואפילו נגיחות. כל פעם שאחת הבחורות התכוונה להכות בי, יעצו לה חברותיה כיצד להעצים את כאבי. הנשים האחרות בחדר עודד את המכה בקריאות, "קדימה את תשברי לו ת'ביצים, חסלי אותו! הן גם צילמו את ההכאה שלי בטלפונים הניידים שלהן כדי להנציח את השפלתי.

לאחר שספגתי מכות הגנות מכ15 נשים בחדרה, כולל הדס, התחלתי לאבד את הכרתי. אחת הבנות מצאה פתרון, והשפריצה עלי קצף מהמטף של הספרייה. זה עוררי אותי לזמן קצר, עד שאשר, בחורה נמוכה וקטנה בשם ליאת, שלמדה איתי בסמינריון המחלקתי, קפצה על השולחן וזינקה משם בקפיצה קרטה שלא הייתה מביישת את ברוס לי. נעלי העקב שלה חדרו בעוצמה אדירה את אשכי ופינצרו אותם כמו צמיג מקולקל. כאב אדיר זעזע את כל גופי ועיני נכנסו לחוריהן. הראש שלי נשמט בעוצמה קדימה ושוב איבדתי את הכרתי והפעם באופן מוחלט.  

התעוררתי בבית החולים, ידי הייתה מחוברת לעירוי ומבושי היו חבושים בתחבושות גדולות. לחדרי נכסנה אחות מלווה ברופאה, "זה החולה שהביאה המשטרה", שאלה הרופאה את האחות. "כן, השיבה האחות, השוטרים מצאו אותו עירום ועם חבלה חמורה מאוד באשכים. קצינת המשטרה אמרה לי, שבכל שנותיה כשוטרת לא נתקלה בהתעללות כזאת". "כנראה, שיערה הרופאה, שהוא התעסק עם האנשים הלא נכונים", "או עם הנשים הלא נכונות" אמרתי בלחש. "טוב, פסקה הרופאה, בוא נראה עם מה יש לנו עסק". היא הסירה בעדינות את התחבושות ממני, והנידה את ראשה, תוך שהיא אומרת, "ממש חביתה מקושקשת עשו לך שם", למשמע המילים האלה, כמעט ופרצה האחות בצחוק, היא כיסתה את פיה בידה, כדי שצחוקה לא יצא החוצה. הרופאה המשיכה, "שמע בחור צעיר אם יש לך תוכניות להקים משפחה, שכח אותן מהר. בנוסף, אני מציעה לך גם לא לאונן, זה עלול לגרום לך כאב נוראי. כפי שמת לב חיברו אותך לקטטר", היא הרימה את השקית עם השתן כדי שאראה את הקטטר, "אתה תסתובב אתו עוד זמן ארוך". "טוב, אמרה הרופאה לאחות, בוא נמשיך בביקור יש לנו עוד חולים, תני לאליהו עוד נוזלים וגם הרבה מורפיום, הוא יצטרך את זה".

הרופאה והאחות יצאו ואני המשכתי לשכב על המיטה כמו שבר כלי מוחלט, לפתע נכנסה לחדרי אישה יפה לבושה בשחור. היא הרכיבה משקפי שמש שחורים וגדולים על עיניה והחזיקה בידה זר פרחים. האישה התקרבה אלי והניחה את הפרחים על הכוננית על ידי המיטה שלי. היא נראתה לי מאוד מוכרת וניסיתי לנחש מאין אני מכיר אותה. בתנועה מהירה הסירה האישה את משקפיה והמציאות הכתה בעוצמה בפני. זו, הייתה המענה שלי הדס, מה היא עושה כאן?

רציתי לצעוק, אבל הדס שמה את ידה על פי וסימנה לי לשתוק. פחדתי ממנה ולא העזתי לקרוא לעזרה. היא שלחה את ידה ואחזה בצינור שהשתפל מזין הקטן והמצומק שלי, "אם תעז לצעוק, הזהירה אותי הדס, אני אעקור לך את הזין ביחד הקטטר, אז תהיה בשקט ותקשיב. אתה לא תספר לאף אחד אף פעם מה שקרה לך בספריה, אם כי תעשה את זה אני וחברות שלי נחזור והפעם נגמור אותך לגמרי. בנוסף, אתה חייב לי 500 שקלים, למה אתה בטח שואל", קראה הדס את מחשבותיי, כי דממתה כמו תרנגולת שוחטה על רצפת הספרייה שלי, והייתי צריכה לנקות את הדם המסריח שלך". "אז ברגע שתצא מבית החולים תיגש לספרייה עם השקית של השתן בין הרגליים שלך, ותיתן לי את הכסף שלי, כי אחרת, אתה לא רוצה לדעת מי יקרה". "האם אני ברורה?", שאלה אותי הדס, כן אמרתי לה בקול חלש. היא הרפתה מהקטטר והכניסה לי אגרוף אחרון בין הצלעות, התקפלתי בכאב וראיתי אותה יוצאת מהחדר.