"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ."
(קהלת, פרק ב', 13)
אנחנו על המיטה והחדר חשוך.
זהו סופו של עוד יום עמל בו העולם נגס בנו את חלקו ונתן בנו דרישותיו. ואנחנו? הפרס שלנו הוא אותן שעות חסד בחשכת הליל, שהן רק שלנו. לוגמים יין, מעשנים, מדברים על הכל (באמת על הכל), מזדיינים ומתכרבלים. מוצאים אושר זה בזו.
אני שוכב על הבטן ואת על הגב. ראשי מונח על הידיים שלי בעודי רוכן מעליך. פניך הלבנות בוהקות אלי מתוך החשיכה ואת מדברת, בקול הרהוט והחכם שלך. מילים ועוד מילים שמתחברות ביחד לשרשרת של חכמה, של אישיות מרשימה, של עומק שאתה רוצה לצלול בו.
ואני נפעם. אני מרגיש בכל מילה ומילה עד כמה אני אוהב אותך. לעזאזל, עד כמה אני מעריך אותך.
את מזכירה שוב את הפסוק על האור והחושך עליו שוחחנו בעבר, ועל אך שכדי לראות את יתרון האור צריך לדעת חושך. והרי אנחנו מכירים אותו, את החושך, כל אחד בנפרד – היטב.
אך זו לא חוכמה, חושך יש בכולנו ולכולנו.
היתרון אצלנו, שאנו יודעים את החושך זה של זו. שאנחנו משכילים לחבק את החושך של האחר, לאהוב על אף קיומו ואף בגללו. בעולם שבראנו החושך הוא לא סוד, הוא כלי עבודה לייצורו של האור, להגעה אל האושר. שלך שלי ובעיקר שלנו.
אז אנחנו מדברים וחוזרים שוב אל אותם רגעים בחיינו בהם רבים כל כך ניסו לכבות את האור שלנו. להכניס אותנו לקופסא החשוכה שלהם בעוד אנחנו שורטים דומעים ומדממים את דרכנו החוצה. זה אל זו. אל האור.
אהובתי,
היום, כשתחווי מהצד רגע של אור באחרת, שהיה החושך שלך – זכרי כי אותו חושך, על השריטות הדמעות והדם, הוא זה שהביא אותך, האישה המדהימה שאת ממנה אני נפעם – אלי. ועל כך אלפי תודות לו.
הוא, החושך, שלמעשה מאיר אותנו, את הדבר הנפלא שיש לנו.
את היתרון שהוא אני ואת.