(עבורך, תמיד. סוד מסתתר בגלוי)
הזמן חולף, כך נדמה, מבלי משים. שעות וימים של שגרה, יאוש, של אפרוריות קפקאית כמעט, הנקטעים ע"י פרצי אור רך וחום, הנובעים מהשמש בעולמי.
היא מפיגה את העצב, מפזרת את ענני התסכול בנשיפה קלה, חצי מחויכת. היא קוראת לי ופתאום יש בכאוס סדר הנגלה מחדש לאיטו, לכאב יש משמעות, יש מטרה לקיומי .
"יום ראשון. אחה" צ. 7? ת"א. "
ההבנה מחלחלת בהדרגה. הבלתי נתפש מתרחש. היא רוצה שניפגש. כל תא בגופי מזדעק, גופי אומר לי שאני חייב לברוח. אני מתכוון לעשות זאת, אך משום מה זה לא קורה. אני בטוח שהמילים הבאות שאכתוב תהיינה "אני מצטער, גבירתי, אך איני מסוגל. זה יותר מדי", אך במקום אני מוצא הסבר ששעות הערב בעייתיות מבחינתי ותהיה לגבי שעות הבוקר-צהריים. עדיין מעט המום מכך, היא עונה שיום שני בבוקר מתאים והסכמה פשוט יוצאת מידיי אליה, אינסטינקטיבית. כשצונאמי האשמה מאיים לשטוף, היא עונה בהגיון פשוט אך בלתי ניתן לערעור: "מה פסול בלשתות כוס קפה?"הגל חולף ואני עדיין כאן, איתה. היא צודקת.
לאחר יום חמישי כאוב ועמוס, היא מורה לי להתקשר. דקות שיחה בודדות איתה והכעס דועך, התסכול נעלם, שמחה שבה לקולי. היא מעירה על כך ואני עונה שהכל בזכותה. היא מחליטה להקדים את הפגישה לבוקר יום א'.
"המתן לי ב9 בבית הקפה, הזמן אמריקנו ללא חלב, קח אותו לפינת המעשנים בקצה הרחוק ושלח לי הודעה שאתה מוכן."
הלב דוהר, הפחד גואה, אני חושש שיראו. "אז מה, יש מליון הסברים אפשריים". אני לא מאמין שזה מתרחש, אך אני מסכים.
היא שואלת מה אומר כשאפגוש אותה. אני אומר שכנראה לא אומר יותר מדי. אחרי הכל, אם כך אני חש כשמרחק מפריד בינינו ואני מאחורי מסך, אין לי מושג איך אגיב מולה. יש לה השפעה גדולה מאוד עליי, גדולה מדי.
השבת מתקרבת, השגרה משתלטת, דורשת עוד ועוד- תשומת לב, זמן, כוח. איני מצליח להגיע אל הטלפון ביום שישי. כשהשבת נכנסת, אני חש כטובע המביט מעלה אל פני המים הרחוקים מדי, בהבנה משתקת שהוא לא יספיק לשחות עד שם. למרות הפחד, אני משתוקק לקולה, למילותיה, ל"הממ" הקטן שמחייך אותי בכל פעם מחדש- אך לא. לא הספקתי. מוחי מצייר תיאורים חיים של גרסאות שונות של המפגש הראשון, מכשלון מוחלט עד חלומות נועזים במיוחד. אני מסמיק, מוצא את עצמי מתמקד באותם חלומות, מתענג על המחשבה שזה ייתכן, אפילו בדמיון. נרעד מעצם הרעיון, מתקשה, מתחמם, מתרגש, מחייך בשקט בשקט, שלא ישימו לב. גם כך מאשימים אותי שאני שקוע ומסתתר עם הטלפון כל הזמן לאחרונה, מביטים בי בחשד.
השבת עוברת טרופה, איני מצליח לישון כראוי, התיאבון ממני והלאה. יותר מדי אנשים סביבי, תובעים עוד עוד, לא מניחים לי רגע של שקט. אולי זה עדיף, אולי השקט יביא איתו את אותן שאלות קשות עליהן אני חושש לענות. מבטו המאשים של המצפון אורב לי בפינה, ממתין בסבלנות אין קץ לפלח את כליותיי. מעשים טהורים חשים עכורים, כשואלים אותי למה אני מנסה להעמיד פנים, כשבתוכי אני שחור. אני מרכין ראש ומקבל את הבושה, מקווה שהיא תזככני, ולו במעט. הערב מגיע ואיתו עוד עבודה, עוד אנשים. ככל שהם רבים סביבי אני בודד יותר. מגיע אל הטלפון מאוחר, ההודעה הראשונה ממנה שמחה, היא גאה בי! ליבי מנתר וחיוך נמתח על שפתיי. או אז אני קורא את ההודעה השניה, השלישית, הרביעית, החמישית. נעדרתי, היא חיפשה והצטרכה אותי ולא הייתי כאן. היא מאוכזבת, כנראה כעוסה ואני רוצה להכאיב לעצמי, לצרוב, לחתוך, לצרוח. היא ראויה לאושר, לא לי.
אני מנסה להסביר, באמת לא היתה לי אפשרות. מרוב צער ורצון להסביר, אני שוכח את מקומי, אפילו לא פונה בצורה הראויה. כשהיא מציינת זאת, מהלומה מוחצת ניחתת עליי. להוסיף כך חטא על פשע זה יותר מדי. למרות הכל, היא סבלנית, מכילה, מאזינה להכל, שואלת, מכוונת, מרגיעה, כפי שרק היא מסוגלת. השיחה איתה מסתיימת ואני שב למציאות, להר העבודה הממתין לי, אך איני שם לב. אני נוסע מחר, נוסע לפגוש אותה, לחזות בזיו פניה, לשמוע את קולה במו אזניי. הקול לו אני מייחל. אני מתקלח במים רותחים, צורבים, הגורמים לי להתכווץ, אך איני זז. זה מגיע לי כי אכזבתי אותה מחד, כי אני כובש משעול אסור מאידך. כך או כך, זה מגיע לי.
אני עומד תחת המים בעור בוער, עד שהאשמה פוחתת ואני נושם בקלות יחסית. אני לובש פיג'מה, השעה 02:35. עליי לקום ב05:00 אם אני רוצה להספיק. היא הורתה לי לישון- עליי להיות עירני עבורה, אך עיניי אינן נעצמות. אני עוצם בכוח, אך הן מתעקשות להיפקח. אינספור מחשבות, רצות במעגלים המאיצים עד שהם מתחילים לרחף, נפגשים, מתנגשים, מתמזגים, נפרדים, כמו זמזום חרישי המתגבר והופך לשאגה. אני צופה בשעון: 02:59, 03:22, 03:47. קר וחם לי חליפות, אני מזיע, מחליף בגדים, מנסה להתהפך בכל דרך אפשרית, מתחנן לרגיעה. 04:04, 04:20, 04:55. ב04:59 אני קם ומכבה את השעון המעורר, אין בו צורך ואין טעם להעיר את שאר בני הבית.
מרים חולצה, מכנס ועליון שבחרתי בקפידה, כאלו שאני שומר לארועים מיוחדים- אי אפשר להגיע אליה ברישול בו אני לבוש בד"כ. קר, אז אני לובש גטקס מתחת לג'ינס, לוקח מעיל ויוצא. אוויר הבוקר הקריר מקבל אותי באווירה מנומנמת, אך איני מצליח להבין אותו. אני עירני לחלוטין, לא עייף, לא רעב או צמא, למרות שבקושי הייתי מסוגל לאכול או לישון.
"עדכן אותי בכל שלב בדרך, כלבלב". כך היא אמרה, וכך אני עושה. כשאני יוצא לסידורים, בעליה לאוטובוס, בעליה לרכבת. היא כותבת שהיא עדיין במיטה ואני מוצא שהמילים הללו יורדות מעיניי ומתפשטות במורד הצוואר ולחזה, מבעירות בו אש, כמו לגימה גדולה של ויסקי ישן במיוחד. אני קשה ונבוך, ברכבת עמוסה, מברך על העובדה שהמעיל המקופל מסתיר את העובדה הזו משכניי לרביעיית המושבים.
הייתי צריך לשים לב, הזמן לא מתנהג כראוי היום. הוא לא זורם בקצב אחיד. הוא משנה את רמת צמיגותו ולעיתים מחליף מצב צבירה לחלוטין. כך אין לי מושג איך חלפו להן 4 שעות, אך מצאתי עצמי בתחנה הנכונה, מחוץ לאוטובוס, צועד בלב רועד אל בית הקפה. כמעט חציתי באדום, אשה מבוגרת מקסימה עצרה אותי, הסבירה שיש שוטרים לפעמים. וידאתי איתה שאני בדרך הנכונה, היא מציינת שהגעתי למקום טוב ומציעה לא להביט על הבגדים בחלונות הראווה יותר מדי, כדי שלא יחייבו אותי. "רק מתבדחת איתך, חמוד, אתה נראה קצת מודאג". לא יכולתי לספר לה כמה ליבי קרוע ומתרגש, חושש ומייחל. פשוט חייכתי ואיחלתי לה יום נפלא. אני נכנס לבית הקפה (ומוצא שם את אותה גברת, איך היא הגיעה לפניי?), מזמין אמריקנו ארוך ללא חלב והולך לשמור את המקום כפי שהורתה. חלפו כמה דקות ואין לי מושג אם אמורים לקרוא בשמי כשהקפה מוכן, או שמא עליי לגשת- אני מחליט לוודא ופוסע לכיוון הדלת, מביט ברצפה, עמוס מחשבות כשלפתע אני מבחין בזוג נעליים ושומע קול מוכר. לא סתם מוכר, הקול הרודף את חלומותיי.
אני מרים מבט והיא ניצבת מולי, בג'ינס צמוד קרוע, מעיל עור וחולצה רפויה שחורה. שיערה פזור- רעמה מלכותית, מפל כהה קפוא. היא מחייכת ושואלת לאן אני הולך. מוחי נמצא בoverdrive מוחלט, אני מנסה להסביר, לפנות כראוי, לחייך, אך כל שיוצא מפי הוא גמגום חסר משמעות. "אה, אני, אה, שם, אה....", היא מחייכת ומורה לי להמשיך בדרכי. אין לי מושג כיצד נראה אמריקנו, למזלי, שמי ממתין על פתק לצידו. אני מרים את הצלחת והכוס, כמעט מפיל אותן, נושם עמוק, עוצר את הרעד בידיי ומנסה לשוות לצעדיי מראה של מישהו בטוח בעצמו. אני נכשל.
אני מתקרב ומניח את הקפה מולה. שואל אם מותר להתיישב. היא מחייכת ומסכימה, אני מתיישב מולה. היא מורה לי להתקרב, ואני מתיישב לידה. היא אוחזת בידי ומה שמתרחש לאחר מכן קשה מאוד להסביר במילים, אך אנסה: ידה מגדירה מחדש רוך מהו. אני מיד חושב על כמה ידיי מחוספסות ותוהה אם זה יפריע, אך היא פשוט מלטפת את אצבעותיי בעדינות. כל אזור בו היא נוגעת קם לחיים- כל אוושה קלה מורגשת, כל ניע מיקרוסקופי מרטיט. כשהיא מתרחקת, התחושה מתחילה להתעמעם, לפוג, להחשיך. אני מתנשם, עיניי נעצמות, קשה לי להתרכז בשיחה. אני מביט בעיניה, עיניים כמוהן לא ראיתי מעולם. הן לא עיני שקד, גם לא עגולות. הן במקום כלשהו באמצע, חומות ועמוקות. מבטן עוטף, מכיל, מכשף. קורא לי, כשירה של נימפה, מזמין לצלול ולהישאר. אני מוצא שאיני רוצה למצמץ. עיניי שורפות מעט, אך חבל לי לבזבז כל שניה, אני יודע שזמני איתה קצר ויקר מפז. היא שותה מהקפה ואני בוחן אותה, בוהה, למרות שזה לא מנומס. את הגומה הקטנטנה הנוצרת כשהיא מחייכת, השקעים מתחת לשפתיה, מצחה, גשר אפה, עפעפיה, עצמות לחייה, סנטרה, חלקים יפהפיים בפני עצמם, המשתלבים למראה מפעים. היא מחזה- אני מבין פתאום מהיכן הגיעו האגדות על מוזות. אחת ניצבת מולי בזה הרגע, שותה קפה ומעשנת סיגריה. רק המבט בה גורם לשירים להיווצר בראשי, מגעה מקים את תאיי לחיים, כולי סוער והיא יושבת לה בשלווה מחויכת קלות, המופרעת רק ע"י שגרת יומה המחייבת אותה להפנות תשומת לב לפעמים. לא אכפת לי, אני מאושר רק להיות קרוב. אנחנו משוחחים, נוגעים לרגע בנושא כאוב. היא קמה ומציעה לי חיבוק, "אתה צריך אחד". ראשי נח על שיערה, ידיי על גבה, כשהיא עוטפת אותי בחיבוק חם, מלא, מרגש, מאחה. אני חש שלם באמת, ולו לכמה רגעים, לראשונה מזה שנים. ידה נכנסת לרגע מתחת לבד ואני מתנשם, מגעה מחולל בי שמות. האנשים סביב שכה הפחידו אותי רק לפני כמה דקות נדמים קטנים, רחוקים, חסרי משמעות. אנו שבים להתיישב ואני מתקשה לעכל כמה הייתי זקוק לחיבוקה, ללחישתה הרכה, לניחוח שיערה באפי. דמעות מאיימות לעלות בעיניי, אני נושך את שפתי חזק, לא כעת. אנו שבים לשבת, היא מניחה את ידי על קרע במכנסה, מעל הברך ונשימתי נעתקת. שמתי לב לכך רק לאחר שריאותיי התלוננו על מחסור בחמצן. עורה מזמין, ידי מוצאת מנוחה בין גבולות אותו קרע. היא אומרת שעוד כמה דקות היא צריכה ללכת וחור שחור מתהווה בקרבי. איני רוצה להתרחק, לא אחרי שהצלחתי להגיע. היא קמה ואני מלווה אותה אל רכבה. היא מותירה את מגן השמש על השמשה ומורה לי להיכנס. היא במושב הנהג, אני במושב הנוסע- כמה נכון.
היא רוכנת כלפיי ואני מביט בשפתיה המתקרבות כמהופנט, בוהה בחלום המתממש מול עיניי, יוצא מממלכת הלילה, כובש לו מקום במציאות מולי. שפתינו נפגשות ותחושת השלמות שבה אליי, אולי היא מה שהיה חסר בי כל הזמן, או שמא היא יכולה להשלים את כל האנשים השבורים, לו תבחר להתקרב למי מהם. לשונה משחקת על שפתיי, נכנסת לפי ורוקדת עם לשוני. נדמה שרק נקודות המגע שלי איתה קיימות בי, שאר גופי התפוגג עם יתר העולם. היא מכניסה את ידה תחת חולצתי ומציינת שאני דוקר, אני מתבייש ומסביר מדוע, היא מצחקקת ואומרת "לא נורא". סכין גילוח להבא, רשמתי לעצמי מיד. היא מלמדת, קובעת את הקצב, מגעה בוער בי, אני מבין כמה עמוק היא חדרה לליבי. נשימותיי קטועות, אני מתמכר למגעה, זרמים של עונג חולפים בגופי, רעד עולה בי, ממקום מגעה, דרך הגב, הלב, עד קצות האצבעות. אני זוכה לנשק לצווארה, מריח גוונים שונים בבושם שלה, שולח לשון וטועם את העור המלכותי, המתוק. מעולם לא חשתי כך, לא ניתן לחוש טוב יותר (או כך חשבתי. עד הערב אגלה כמה טעיתי). היא לוחשת, מבקשת לתאר איך אני חש, מוחי מסרב לשתף פעולה, היא יותר מדי עבורו, overwhelmed לחלוטין, הוא נכנע ופשוט מתמסר לתחושות.
הדקות חולפות מהר מדי, העולם מנצח, או כך נדמה. היא אומרת שעליה ללכת ואני נסדק. איך צופים בהתגשמות חלומותיך מתרחקת? אני מנסה למצוא אפשרות, לא אכפת לי מה ממתין לי אי שם, במציאות הישנה. כל שאני רוצה הוא עוד רגע איתה, ועוד אחד אחריו, נשימות אחרונות עמוקות- מי יודע מתי אזכה לכך שוב?
היא חוככת בדעתה, לבסוף שואלת אם ארצה ללוותה לאזור עבודתה, להמתין לה עד 17:00 ולזכות מדי פעם בהפסקות קצרות איתה. זו כלל לא שאלה עבורי. היא מוודאת שוב ושוב, מחייבת אותי להבטיח שאם זה יעורר בעיות אלך, אך איני מסוגל לחשוב על כך. אני מבטיח לעצמי לעשות הכל כדי להישאר. אנו נכנסים למונית והיא מעירה לי שאני בוהה. בכנות, איני חושב שניתן להאשים אותי, אך כמובן שאני מנסה לעמוד בבקשתה. נקשרת שיחה סתמית עם נהג המונית, כשאני חש בקרינה הבוקעת מהשמש בעולמי, היושבת לצידי. זו חוויה סוריאליסטית- ניהול שיחת חולין כשכל שאני רוצה הוא להביט בה, להתקרב ככל שניתן- כשאני יכול להבחין בה בקצה שדה הראיה. אנו יורדים מהמונית, צועדים בנחת, מתיישבים על ספסל להפסקת סיגריה. אני שם לב לפתע, שכלל איני חש בריחה, אפילו שאני קרוב מאוד. אני מביט בך בערגה, את מחייכת ואומרת שעלייך ללכת, מסבירה היכן אוכל לשבת, יש בתי קפה לרוב. אני מתאפק לא לצפות בה מתרחקת, הגעגוע מכה בי בעוצמה מפתיעה, רגע אחרי. אני מוצא שקשה לי לעזוב את המקום בו ישבה, בו חלקתי איתה רגעים של אושר פשוט- לצפות בה מעשנת, מחייכת, קוראת לי "כלבלב קטן" בחיבה. את הולכת ואני נותר, שוב חסר, שבריי חשופים, מייחלים לשובך.
בערך 10:30.