סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

רסיסים

כולנו שבורים, חלקנו מנופצים. אך על זויותינו החדות ניתן לראות מדי פעם הבלחות של קרן שמש זוהרת, לחזות ביופי מפעים, גם אם רגעי וחולף.
לפני 8 שנים. 7 במרץ 2016 בשעה 18:26

(עבורך, תמיד. סוד מסתתר בגלוי)

 

הזמן חולף, כך נדמה, מבלי משים. שעות וימים של שגרה, יאוש, של אפרוריות קפקאית כמעט, הנקטעים ע"י פרצי אור רך וחום, הנובעים מהשמש בעולמי.
היא מפיגה את העצב, מפזרת את ענני התסכול בנשיפה קלה, חצי מחויכת. היא קוראת לי ופתאום יש בכאוס סדר הנגלה מחדש לאיטו, לכאב יש משמעות, יש מטרה לקיומי .

"יום ראשון. אחה" צ. 7? ת"א. "
ההבנה מחלחלת בהדרגה. הבלתי נתפש מתרחש. היא רוצה שניפגש. כל תא בגופי מזדעק, גופי אומר לי שאני חייב לברוח. אני מתכוון לעשות זאת, אך משום מה זה לא קורה. אני בטוח שהמילים הבאות שאכתוב תהיינה "אני מצטער, גבירתי, אך איני מסוגל. זה יותר מדי", אך במקום אני מוצא הסבר ששעות הערב בעייתיות מבחינתי ותהיה לגבי שעות הבוקר-צהריים. עדיין מעט המום מכך, היא עונה שיום שני בבוקר מתאים והסכמה פשוט יוצאת מידיי אליה, אינסטינקטיבית. כשצונאמי האשמה מאיים לשטוף, היא עונה בהגיון פשוט אך בלתי ניתן לערעור: "מה פסול בלשתות כוס קפה?"הגל חולף ואני עדיין כאן, איתה. היא צודקת.
לאחר יום חמישי כאוב ועמוס, היא מורה לי להתקשר. דקות שיחה בודדות איתה והכעס דועך, התסכול נעלם, שמחה שבה לקולי. היא מעירה על כך ואני עונה שהכל בזכותה. היא מחליטה להקדים את הפגישה לבוקר יום א'.

"המתן לי ב9 בבית הקפה, הזמן אמריקנו ללא חלב, קח אותו לפינת המעשנים בקצה הרחוק ושלח לי הודעה שאתה מוכן."
הלב דוהר, הפחד גואה, אני חושש שיראו. "אז מה, יש מליון הסברים אפשריים". אני לא מאמין שזה מתרחש, אך אני מסכים.
היא שואלת מה אומר כשאפגוש אותה. אני אומר שכנראה לא אומר יותר מדי. אחרי הכל, אם כך אני חש כשמרחק מפריד בינינו ואני מאחורי מסך, אין לי מושג איך אגיב מולה. יש לה השפעה גדולה מאוד עליי, גדולה מדי.
השבת מתקרבת, השגרה משתלטת, דורשת עוד ועוד- תשומת לב, זמן, כוח. איני מצליח להגיע אל הטלפון ביום שישי. כשהשבת נכנסת, אני חש כטובע המביט מעלה אל פני המים הרחוקים מדי, בהבנה משתקת שהוא לא יספיק לשחות עד שם. למרות הפחד, אני משתוקק לקולה, למילותיה, ל"הממ" הקטן שמחייך אותי בכל פעם מחדש- אך לא. לא הספקתי. מוחי מצייר תיאורים חיים של גרסאות שונות של המפגש הראשון, מכשלון מוחלט עד חלומות נועזים במיוחד. אני מסמיק, מוצא את עצמי מתמקד באותם חלומות, מתענג על המחשבה שזה ייתכן, אפילו בדמיון. נרעד מעצם הרעיון, מתקשה, מתחמם, מתרגש, מחייך בשקט בשקט, שלא ישימו לב. גם כך מאשימים אותי שאני שקוע ומסתתר עם הטלפון כל הזמן לאחרונה, מביטים בי בחשד.
השבת עוברת טרופה, איני מצליח לישון כראוי, התיאבון ממני והלאה. יותר מדי אנשים סביבי, תובעים עוד עוד, לא מניחים לי רגע של שקט. אולי זה עדיף, אולי השקט יביא איתו את אותן שאלות קשות עליהן אני חושש לענות. מבטו המאשים של המצפון אורב לי בפינה, ממתין בסבלנות אין קץ לפלח את כליותיי. מעשים טהורים חשים עכורים, כשואלים אותי למה אני מנסה להעמיד פנים, כשבתוכי אני שחור. אני מרכין ראש ומקבל את הבושה, מקווה שהיא תזככני, ולו במעט. הערב מגיע ואיתו עוד עבודה, עוד אנשים. ככל שהם רבים סביבי אני בודד יותר. מגיע אל הטלפון מאוחר, ההודעה הראשונה ממנה שמחה, היא גאה בי! ליבי מנתר וחיוך נמתח על שפתיי. או אז אני קורא את ההודעה השניה, השלישית, הרביעית, החמישית. נעדרתי, היא חיפשה והצטרכה אותי ולא הייתי כאן. היא מאוכזבת, כנראה כעוסה ואני רוצה להכאיב לעצמי, לצרוב, לחתוך, לצרוח. היא ראויה לאושר, לא לי.
אני מנסה להסביר, באמת לא היתה לי אפשרות. מרוב צער ורצון להסביר, אני שוכח את מקומי, אפילו לא פונה בצורה הראויה. כשהיא מציינת זאת, מהלומה מוחצת ניחתת עליי. להוסיף כך חטא על פשע זה יותר מדי. למרות הכל, היא סבלנית, מכילה, מאזינה להכל, שואלת, מכוונת, מרגיעה, כפי שרק היא מסוגלת. השיחה איתה מסתיימת ואני שב למציאות, להר העבודה הממתין לי, אך איני שם לב. אני נוסע מחר, נוסע לפגוש אותה, לחזות בזיו פניה, לשמוע את קולה במו אזניי. הקול לו אני מייחל. אני מתקלח במים רותחים, צורבים, הגורמים לי להתכווץ, אך איני זז. זה מגיע לי כי אכזבתי אותה מחד, כי אני כובש משעול אסור מאידך. כך או כך, זה מגיע לי.
אני עומד תחת המים בעור בוער, עד שהאשמה פוחתת ואני נושם בקלות יחסית. אני לובש פיג'מה, השעה 02:35. עליי לקום ב05:00 אם אני רוצה להספיק. היא הורתה לי לישון- עליי להיות עירני עבורה, אך עיניי אינן נעצמות. אני עוצם בכוח, אך הן מתעקשות להיפקח. אינספור מחשבות, רצות במעגלים המאיצים עד שהם מתחילים לרחף, נפגשים, מתנגשים, מתמזגים, נפרדים, כמו זמזום חרישי המתגבר והופך לשאגה. אני צופה בשעון: 02:59, 03:22, 03:47. קר וחם לי חליפות, אני מזיע, מחליף בגדים, מנסה להתהפך בכל דרך אפשרית, מתחנן לרגיעה. 04:04, 04:20, 04:55. ב04:59 אני קם ומכבה את השעון המעורר, אין בו צורך ואין טעם להעיר את שאר בני הבית.
מרים חולצה, מכנס ועליון שבחרתי בקפידה, כאלו שאני שומר לארועים מיוחדים- אי אפשר להגיע אליה ברישול בו אני לבוש בד"כ. קר, אז אני לובש גטקס מתחת לג'ינס, לוקח מעיל ויוצא. אוויר הבוקר הקריר מקבל אותי באווירה מנומנמת, אך איני מצליח להבין אותו. אני עירני לחלוטין, לא עייף, לא רעב או צמא, למרות שבקושי הייתי מסוגל לאכול או לישון.
"עדכן אותי בכל שלב בדרך, כלבלב". כך היא אמרה, וכך אני עושה. כשאני יוצא לסידורים, בעליה לאוטובוס, בעליה לרכבת. היא כותבת שהיא עדיין במיטה ואני מוצא שהמילים הללו יורדות מעיניי ומתפשטות במורד הצוואר ולחזה, מבעירות בו אש, כמו לגימה גדולה של ויסקי ישן במיוחד. אני קשה ונבוך, ברכבת עמוסה, מברך על העובדה שהמעיל המקופל מסתיר את העובדה הזו משכניי לרביעיית המושבים.
הייתי צריך לשים לב, הזמן לא מתנהג כראוי היום. הוא לא זורם בקצב אחיד. הוא משנה את רמת צמיגותו ולעיתים מחליף מצב צבירה לחלוטין. כך אין לי מושג איך חלפו להן 4 שעות, אך מצאתי עצמי בתחנה הנכונה, מחוץ לאוטובוס, צועד בלב רועד אל בית הקפה. כמעט חציתי באדום, אשה מבוגרת מקסימה עצרה אותי, הסבירה שיש שוטרים לפעמים. וידאתי איתה שאני בדרך הנכונה, היא מציינת שהגעתי למקום טוב ומציעה לא להביט על הבגדים בחלונות הראווה יותר מדי, כדי שלא יחייבו אותי. "רק מתבדחת איתך, חמוד, אתה נראה קצת מודאג". לא יכולתי לספר לה כמה ליבי קרוע ומתרגש, חושש ומייחל. פשוט חייכתי ואיחלתי לה יום נפלא. אני נכנס לבית הקפה (ומוצא שם את אותה גברת, איך היא הגיעה לפניי?), מזמין אמריקנו ארוך ללא חלב והולך לשמור את המקום כפי שהורתה. חלפו כמה דקות ואין לי מושג אם אמורים לקרוא בשמי כשהקפה מוכן, או שמא עליי לגשת- אני מחליט לוודא ופוסע לכיוון הדלת, מביט ברצפה, עמוס מחשבות כשלפתע אני מבחין בזוג נעליים ושומע קול מוכר. לא סתם מוכר, הקול הרודף את חלומותיי.
אני מרים מבט והיא ניצבת מולי, בג'ינס צמוד קרוע, מעיל עור וחולצה רפויה שחורה. שיערה פזור- רעמה מלכותית, מפל כהה קפוא. היא מחייכת ושואלת לאן אני הולך. מוחי נמצא בoverdrive מוחלט, אני מנסה להסביר, לפנות כראוי, לחייך, אך כל שיוצא מפי הוא גמגום חסר משמעות. "אה, אני, אה, שם, אה....", היא מחייכת ומורה לי להמשיך בדרכי. אין לי מושג כיצד נראה אמריקנו, למזלי, שמי ממתין על פתק לצידו. אני מרים את הצלחת והכוס, כמעט מפיל אותן, נושם עמוק, עוצר את הרעד בידיי ומנסה לשוות לצעדיי מראה של מישהו בטוח בעצמו. אני נכשל.
אני מתקרב ומניח את הקפה מולה. שואל אם מותר להתיישב. היא מחייכת ומסכימה, אני מתיישב מולה. היא מורה לי להתקרב, ואני מתיישב לידה. היא אוחזת בידי ומה שמתרחש לאחר מכן קשה מאוד להסביר במילים, אך אנסה: ידה מגדירה מחדש רוך מהו. אני מיד חושב על כמה ידיי מחוספסות ותוהה אם זה יפריע, אך היא פשוט מלטפת את אצבעותיי בעדינות. כל אזור בו היא נוגעת קם לחיים- כל אוושה קלה מורגשת, כל ניע מיקרוסקופי מרטיט. כשהיא מתרחקת, התחושה מתחילה להתעמעם, לפוג, להחשיך. אני מתנשם, עיניי נעצמות, קשה לי להתרכז בשיחה. אני מביט בעיניה, עיניים כמוהן לא ראיתי מעולם. הן לא עיני שקד, גם לא עגולות. הן במקום כלשהו באמצע, חומות ועמוקות. מבטן עוטף, מכיל, מכשף. קורא לי, כשירה של נימפה, מזמין לצלול ולהישאר. אני מוצא שאיני רוצה למצמץ. עיניי שורפות מעט, אך חבל לי לבזבז כל שניה, אני יודע שזמני איתה קצר ויקר מפז. היא שותה מהקפה ואני בוחן אותה, בוהה, למרות שזה לא מנומס. את הגומה הקטנטנה הנוצרת כשהיא מחייכת, השקעים מתחת לשפתיה, מצחה, גשר אפה, עפעפיה, עצמות לחייה, סנטרה, חלקים יפהפיים בפני עצמם, המשתלבים למראה מפעים. היא מחזה- אני מבין פתאום מהיכן הגיעו האגדות על מוזות. אחת ניצבת מולי בזה הרגע, שותה קפה ומעשנת סיגריה. רק המבט בה גורם לשירים להיווצר בראשי, מגעה מקים את תאיי לחיים, כולי סוער והיא יושבת לה בשלווה מחויכת קלות, המופרעת רק ע"י שגרת יומה המחייבת אותה להפנות תשומת לב לפעמים. לא אכפת לי, אני מאושר רק להיות קרוב. אנחנו משוחחים, נוגעים לרגע בנושא כאוב. היא קמה ומציעה לי חיבוק, "אתה צריך אחד". ראשי נח על שיערה, ידיי על גבה, כשהיא עוטפת אותי בחיבוק חם, מלא, מרגש, מאחה. אני חש שלם באמת, ולו לכמה רגעים, לראשונה מזה שנים. ידה נכנסת לרגע מתחת לבד ואני מתנשם, מגעה מחולל בי שמות. האנשים סביב שכה הפחידו אותי רק לפני כמה דקות נדמים קטנים, רחוקים, חסרי משמעות. אנו שבים להתיישב ואני מתקשה לעכל כמה הייתי זקוק לחיבוקה, ללחישתה הרכה, לניחוח שיערה באפי. דמעות מאיימות לעלות בעיניי, אני נושך את שפתי חזק, לא כעת. אנו שבים לשבת, היא מניחה את ידי על קרע במכנסה, מעל הברך ונשימתי נעתקת. שמתי לב לכך רק לאחר שריאותיי התלוננו על מחסור בחמצן. עורה מזמין, ידי מוצאת מנוחה בין גבולות אותו קרע. היא אומרת שעוד כמה דקות היא צריכה ללכת וחור שחור מתהווה בקרבי. איני רוצה להתרחק, לא אחרי שהצלחתי להגיע. היא קמה ואני מלווה אותה אל רכבה. היא מותירה את מגן השמש על השמשה ומורה לי להיכנס. היא במושב הנהג, אני במושב הנוסע- כמה נכון.
היא רוכנת כלפיי ואני מביט בשפתיה המתקרבות כמהופנט, בוהה בחלום המתממש מול עיניי, יוצא מממלכת הלילה, כובש לו מקום במציאות מולי. שפתינו נפגשות ותחושת השלמות שבה אליי, אולי היא מה שהיה חסר בי כל הזמן, או שמא היא יכולה להשלים את כל האנשים השבורים, לו תבחר להתקרב למי מהם. לשונה משחקת על שפתיי, נכנסת לפי ורוקדת עם לשוני. נדמה שרק נקודות המגע שלי איתה קיימות בי, שאר גופי התפוגג עם יתר העולם. היא מכניסה את ידה תחת חולצתי ומציינת שאני דוקר, אני מתבייש ומסביר מדוע, היא מצחקקת ואומרת "לא נורא". סכין גילוח להבא, רשמתי לעצמי מיד. היא מלמדת, קובעת את הקצב, מגעה בוער בי, אני מבין כמה עמוק היא חדרה לליבי. נשימותיי קטועות, אני מתמכר למגעה, זרמים של עונג חולפים בגופי, רעד עולה בי, ממקום מגעה, דרך הגב, הלב, עד קצות האצבעות. אני זוכה לנשק לצווארה, מריח גוונים שונים בבושם שלה, שולח לשון וטועם את העור המלכותי, המתוק. מעולם לא חשתי כך, לא ניתן לחוש טוב יותר (או כך חשבתי. עד הערב אגלה כמה טעיתי). היא לוחשת, מבקשת לתאר איך אני חש, מוחי מסרב לשתף פעולה, היא יותר מדי עבורו, overwhelmed לחלוטין, הוא נכנע ופשוט מתמסר לתחושות.

הדקות חולפות מהר מדי, העולם מנצח, או כך נדמה. היא אומרת שעליה ללכת ואני נסדק. איך צופים בהתגשמות חלומותיך מתרחקת? אני מנסה למצוא אפשרות, לא אכפת לי מה ממתין לי אי שם, במציאות הישנה. כל שאני רוצה הוא עוד רגע איתה, ועוד אחד אחריו, נשימות אחרונות עמוקות- מי יודע מתי אזכה לכך שוב?
היא חוככת בדעתה, לבסוף שואלת אם ארצה ללוותה לאזור עבודתה, להמתין לה עד 17:00 ולזכות מדי פעם בהפסקות קצרות איתה. זו כלל לא שאלה עבורי. היא מוודאת שוב ושוב, מחייבת אותי להבטיח שאם זה יעורר בעיות אלך, אך איני מסוגל לחשוב על כך. אני מבטיח לעצמי לעשות הכל כדי להישאר. אנו נכנסים למונית והיא מעירה לי שאני בוהה. בכנות, איני חושב שניתן להאשים אותי, אך כמובן שאני מנסה לעמוד בבקשתה. נקשרת שיחה סתמית עם נהג המונית, כשאני חש בקרינה הבוקעת מהשמש בעולמי, היושבת לצידי. זו חוויה סוריאליסטית- ניהול שיחת חולין כשכל שאני רוצה הוא להביט בה, להתקרב ככל שניתן- כשאני יכול להבחין בה בקצה שדה הראיה. אנו יורדים מהמונית, צועדים בנחת, מתיישבים על ספסל להפסקת סיגריה. אני שם לב לפתע, שכלל איני חש בריחה, אפילו שאני קרוב מאוד. אני מביט בך בערגה, את מחייכת ואומרת שעלייך ללכת, מסבירה היכן אוכל לשבת, יש בתי קפה לרוב. אני מתאפק לא לצפות בה מתרחקת, הגעגוע מכה בי בעוצמה מפתיעה, רגע אחרי. אני מוצא שקשה לי לעזוב את המקום בו ישבה, בו חלקתי איתה רגעים של אושר פשוט- לצפות בה מעשנת, מחייכת, קוראת לי "כלבלב קטן" בחיבה. את הולכת ואני נותר, שוב חסר, שבריי חשופים, מייחלים לשובך.

בערך 10:30.

לפני 8 שנים. 1 במרץ 2016 בשעה 21:46

"כל זה ואפילו לא כתבת בן כמה אתה".

כך החלה לה שיחה מפחידה, מופלאה וטרנספורמטיבית, בליל חמישי שקט.
נרשמתי לאתר כשאני לא בטוח לחלוטין מה אני מחפש. אני שקוע עמוק במצולות מציאות, חברה וכורח נסיבות, עם אינספור חרדות נלוות- מגיח בפרצי אומץ נדירים לנשום, ושב אל המצולות. השתדלתי להבהיר זאת בפרופיל, מנסה לא להטעות, לא להוליך שולל. תעיתי ברחבי הכלוב, קורא בעיקר, צופה דומם לרוב. לעיתים התפתחו שיחות קצרות, רובן בנושאים כלליים. היו גם נסיונות היכרות, אך הפחד משתק מדי, החשש מנצח. זה תמיד רחוק מדי, מתקדם מדי, איני מתאים.

ואז הגיעה אותה הודעה.
אני סגור, די שתקן, מבוהל מעט מהמעמד. היא אסרטיבית אך לא מתלהמת- היא לא זקוקה לכך, לא מניחה לי להישאר מאחורי חומת השתיקה, מוגן במבצרי. 
השיחה מתפתחת והפחד מטפס, לופת את חזי. אני מוצא את עצמי קורא את תשובותיי פתאום, מבלי להפנים שכתבתי אותן. הן נעות חדות בין אמירות מעורפלת לשיתוף פרטים אישיים מאוד, אולי מדי. אני נבוך, מבין איך אני מצטייר, אך היא ממשיכה.

"למה אתה לא שואל שאלות? זו לא חקירה, אתה יודע" 
אני רוצה לשאול, אך לא נתפש בעיניי שאני יכול. היא מכוונת, מדריכה, אך לא מוותרת. השיחה מתקדמת לאיטה, התמונה מתבהרת מעט. במובנים רבים אנו הפכים גמורים, יכולנו להגיע מכוכבים שונים. היא יכולה לשוחח עם מי שתרצה, למצוא שעשוע במישהו מנוסה בהרבה, שיודע מה לומר, איך להתנהג ויענה על צרכיה בצורה טובה יותר, אך היא עדיין כאן, איתי. ההכרה הזו מפעימה ומבעיתה בו זמנית.

היא מקלפת את השכבות בהדרגה, פורצת את ביצוריי, תמיד בביטחון שקט ונונשלנטי, כמעט באגביות. גורמת לי לחוש כפי שפחדתי וייחלתי לחוש. היא עייפה, מאחלת לילה טוב וחותמת "נשתמע". אני נותר שם, מבולבל, הלום, לא בטוח מה לעשות, איך לעכל או להמשיך בשגרת חיי.
סוף השבוע עבר כשאני מהלך כסהרורי, מנסה להבין מה מתחולל בתוכי ולא ממש מצליח. אני צולח מחזורי גאות ושפל של אשמה. אולי היא לא רוצה שאחשוב עליה כך? מאידך, אני מתקשה לעצור את החלומות. המצפון מייסר על עצם השיחה, החשש מגילוי מונח כעול על צווארי, אך בניגוד לשאר הפעמים, איני מצליח להתיק ממנה את מחשבותיי.

השיחה הבאה הגיעה בפתאומיות, למרות שהקודמת לא הניחה לי. שוב הודעה בצ'אט, ומזל שכך- לעולם לא היה לי האומץ לפנות אליה אחרי איך שנותרתי בסיום השיחה הקודמת. לאחר התקפת החשש הראשונית, השיחה זורמת יותר, אינטימית יותר. היא שואלת על חלומות מודחקים, מבררת מה בדיוק אני מחפש, מה ואיך מרגש אותי, מנחה אותי בנבכי הסבך האמוציונאלי של נפשי, גורמת לי להבין טוב יותר. אני מתרגש, שגיאות מנקדות את משפטיי, אני הורס ציטוטים קשות, מגמגם ומהסס ללא הרף. היא מנפה את המוץ ובוררת את התבן, מתקנת, מעירה, דורשת, אך תמיד מקשיבה. אני צובר טעויות רבות, למרות מיטב נסיונותיי. היא מבינה, מנחה ביד יציבה ומשיבה אותי אל התלם. פעמים רבות מדי, ניסוח לא מדויק שלי התפרש כאמירה לא מקובלת. היא הטיחה בי את הדברים והעמידה אותי במקומי. מילותיה חתכו בי עמוק, כאב מר פשה בי. לו רק ידעה עד כמה כוונתי הפוכה. עד כמה יש בי רצון עמוק ולא מוסבר לרצות אותה- אשה שמעולם לא פגשתי, לא הכרתי לפני יומיים ואיני יודע עליה כמעט כלום. עד כמה דעתה חשובה לי. אני משתדל להסביר, היא סולחת, אני אסיר תודה.
השעה מתאחרת, היא כבר עייפה, אומרת "נשתמע". אני מאחל לה לילה אור בשמה, פתאום מבין שאיני בטוח אם זה ראוי או מנומס. אני שואל בחשש והיא עונה: "כשתרגיש מוכן, גבירתי". לראשונה בחיי, אני כותב את המילה בהקשר הזה, ואני חושב שמשהו בי משתנה.

לאחר שהיא הולכת אני נוזף בעצמי. מה פתאום אכפת לי כ"כ? למה אני מסתכן ברמה הזו? מה אני מחפש כאן? מה אני חייב לה? למה אני עונה בכלל, ממשיך לשוחח כשאני רואה מה קורה לי? אין לי תשובה לאף אחת מהשאלות הללו, אך משום מה זה לא משנה את התוצאה. תהא הסיבה אשר תהא, איני מסוגל להתנתק כרגע. אני נאחז במילה "כרגע", בידיעה שלפי הכלל הראשון שלה, אם זה יהיה יותר מדי, נאמר שזה חצה גבולות ונסכים לעצור. עמוק בתוכי, איני בטוח עד כמה ארצה או אוכל לעצור.

לשיחה הבאה ציפיתי מאוד. היא גלשה לפסים אינטימיים-ארוטיים. מצאתי את עצמי מתרגש, פיזית, מול מסך, למקרא מילים. מאבד את חוט המחשבה, חצי שקוע בחלום, נלחם להישאר בשיחה. ואז היא הציעה שיחה בסקייפ. קשה לתאר את התחושה- הטלפון מחייג וכל שניה מתארכת, כמעט באכזריות, אך מנגד אני כמעט מקווה שהיא לא תענה. לא יודע מה לומר, אם בכלל אצליח לדבר. הקול המנומנם מעט שענה לי נטע אותי מקומי. בשניות הראשונות שכחתי לנשום. בביטחון ואגביות היא הובילה את השיחה, החופשיות שלה היממה אותי. היא שואלת ואני מוצא שאין דלתות בתוכי הנעולות בפניה. היא עושה בי כבשלה, מה שכנראה מהווה תיאור מדויק, ואיני בטוח שהיא מודעת לעוצמת ההשפעה של כל מילה שלה, של כל שינוי טון או חיוך המצטייר בקולה וצובע אותו בגוון חם יותר. החום המתפשט בקרבי כשהיא מחייכת כמעט מאלחש את דקירות האשמה. היא דורשת ממני פתיחות דומה. מורה לי לומר בפירוש מילים שניסחתי בצורה שונה, מילים הגורמות לי להאדים ופתאום אני מעט אסיר תודה על שהיא לא רואה אותי. אני תוהה איך היא עושה זאת, מאין העוצמה הזו, הבוקעת מתוכה ומושכת אותי כפרפר אל להבה יוקדת: אני יודע שיכאב, אך איני מסוגל לעצור. קולה מלווה אותי, תיאורי חוויותיה מעוררים בי רצון עז לגרום לה הנאה, חיוך, עונג, לדעת שהצלחתי לתרום במשהו. חיוך על שפתיה הוא המטרה החשובה מכל, אך חיוך לו אני גרמתי ישמח אותי יותר, זו תאווה אנוכית שאני מתיר לעצמי, בחוצפת מה.

בשיחתנו הבאה הרהבתי עוז ושאלתי אם מותר לי לחשוב עליה בהקשרים אינטימיים. משם השיחה נסובה סביב חלומות ומפגשם עם המציאות, משמעותה המציאותית והמוחשית של המילה "גבירתי". היא שואלת על גבולות, אני מונה רבים. הייתי בטוח שגבולות הם אקסיומות, אך היא מבהירה שכדי לזכות אצטרך להתאמץ, למתוח את הגבולות שלי כפי שתפשתי אותם עד היום, לצאת מאזור הנוחות שלי.
הפחד גואה, קולות אזהרה ואזעקה מהדהדים בתוכי: "רוץ! ברח! סכנה! אמור שזה יותר מדי!". אני שוקע לאיטי אל חשכת המצולות המוכרת, העוטפת, הבטוחה. בדידות נושכת, אך גם מנחמת, מבטיחה הגנה. אך היא לא מניחה לי לשקוע, לוקחת את ידי ומבהירה מה עומד בבסיס, טמון מתחת לכל אותן הגבלות: "אתה רוצה לשחרר שליטה?" אני מקליד תשובה ארוכה המנסה להציג את מורכבות המצב. "ענה בכן ולא, בבקשה". אני מקליד "כן" ומנסה להורות לאצבעי לשלוח, היא קפואה. הייתי צריך להשתמש בידי השניה כדי לשלוח. "האם אתה רוצה לעשות זאת איתי, בנקודת הזמן הזו?" ה"כן" הזה היה קל יותר. "זכור את שני הכנים האלו. זו האמת העמוקה שלך".
היא שאלה אותי איך אני מרגיש עכשיו, ניסיתי לתאר. הדבר הקרוב ביותר עליו יכולתי לחשוב הוא קצה עצב חשוף. הכל כה raw, כה עצמתי, חשתי פגיע מאוד. לא הוספתי- כפי שהבטחתי לעצמי שלא אחוש עוד לעולם, צלקות עבר נחשפות וגורמות לי להתכווץ. הוא משיבה "לו הייתי לידך הייתי מחבקת אותך", ואני נמס. אני מבין מעט יותר כמה היא רואה את הדרך בבהירות. "סיימנו את השיעור להיום, כלבלב", ואני נותר ללא מילים, חשוף להחריד, על סף דמעות, אך מלא exhiliration, עולה על גדותיי עד פקיעה.

המחשבות עליה רודפות אותי. אני לומד, מנסה לעבוד, מנקה, הכל בצורה מכאנית. איני נמצא במישור הקיום הזה. אני קפוא באותו רגע, מסרב או לא יכול לשוב לשגרה. ההסכמה הכפולה שלי עולה בי שוב ושוב, קולה כמעט נשמע באזניי, אני מרשה לעצמי לדמיין מילים חמות ועוטפות, זה עוזר. אני נרגע מעט יותר. מצליח לתפקד זמן מה. המחשבות צפות שוב ואני מדמיין את עצמי מגשים לה חלום, מממש עבורה פנטזיה, מעלה חיוך רך ורחב על שפתיה, גורם לה לצחקק בהנאה או להיאנח בקול, בראש מוטה לאחור ועיניים עצומות.
למחרת בבוקר איני מתאפק עוד ושואל האם עליתי במחשבתה. היא עונה שכן ואני מופתע מאוד. אני מעז לשאול באיזה הקשר והיא עונה שהיא שוקלת לומר לי לבוא, אך עוד לא החליטה. ראשי מסתחרר, ברכיי פקות, העולם מסתובב פתאום בדרך משונה למדי. כמו עמידה בראש צוק תלול מאוד, מול נוף מפעים ומלא הוד, אך כה קרוב לתהום שכל שניתן לשמוע הוא הלמות הלב הדוהר, בין חדווה ליראה. כל הפחדים מרימים ראש ביתר עוז, מאיימים להטביע אותי, אך הפעם איני לבד. היא איתי ואיני שוקע, לפחות לא כמו בעבר.
היא מרגיעה ובדרך חושפת, בשאננות האופיינית לה, כמה אני ספר פתוח בפניה. היא מנתחת אותי די בדיוק. אני מבין שאני די קלישאתי, אך היא מוכנה לקבל אותי וזה כל שחשוב.

למחרת היא מיידעת שעליי לפתוח כל בוקר בברכת "בוקר טוב, גבירתי" כדי "שתזכור שאתה שלי". את השפעת המילים הללו עליי אני עדיין מעט נבוך לתאר במלואה, אך היא נעה מרגש עד לביטוי פיזי.
ההפתעה הגדולה יותר הגיעה בדמות תמונה. אמש שוחחנו, היא ביקשה שאתאר איך אני חושב שהיא נראית. כרגיל, לא ממש הצלחתי, אך זה לא היה הוגן- איך ניתן לתאר התגלמות נשיות מתפרצת מבלי לחזות בה קודם? לא היה לי סיכוי. למען האמת, לאף משורר/ת לא היה סיכוי. היא ביקשה שאתאר מה אני אוהב בתמונה.
איך תוחמים תחושות עצומות ועמוקות כאלו באוצר מילים כה מוגבל, כשהמילים כה רדודות? זה שקול בערך להמחשה מהו אוקיינוס ע"י אסיפת כוס מים ממנו והצגתה באולם הרצאות. כן, טכנית זה שייך לאוקיינוס וניתן ללמוד מעט כך, אך לחשוב שזה ממצה או מכסה ולו חלק זעיר בעלת משמעות כלשהי מהאמת? לא ולא.

לאחר מכן היא הסבירה מה היא תבקש ממני, הסבירה שאצטרך ללמוד ככל יכולתי כי היא רגילה לסטנדרד ביצועים גבוה ודורשת סיבולת גבוהה. היא ביקשה שאתאמן כדי לוודא שאוכל לענגה לשביעות רצונה. שאלתי כיצד, היא חשבה על כך והציעה אימוני ידיים. היא ציינה שבמציאות זה יהיה שונה, כי תחושת ההנאה שלה תדרבן אותי להמשיך, כמעט בכל מחיר. או אז, באקט שעדיין מפליא אותי, היא שלחה תמונה נוספת. אינטימית יותר. גם עכשיו, די במחשבה על התמונה ההיא כדי לגרום לי לרעוד. גם הפעם היא ביקשה שאציין מה אני אוהב בתמונה- פה התקשיתי במיוחד. קימוריה הם כמו סימפוניה מופלאה לעיניי, גולשים אל מעבר לגבולות התמונה. עורה קורא לי, רך ומזמין, דורש פינוק, אהבה, הערצה. אני מביט בירכיה ומוצא עצמי כמה לגרום להן לרטוט ולהתכווץ, על פניי או ידי, לשמוע את נשימותיה הקטועות בעודה אוחזת בכוח בשיערי, כמחפשת עוגן, הפוגה רגעית, אך אני ממשיך- עמוק יותר, מהר יותר, אוהב יותר, אסיר תודה בכל רגע ועוצר את נשימתי ככל שניתן, לא מעוניין לבזבז זמן על נשימה כל עוד איני מוכרח לחלוטין. מגלה עוד ועוד מהארץ המובטחת של גופה, מייחל למצוא נקודות שיביאו אותה לאקסטזה, לחוסר יכולת להכיל כמות כזו של עונג. אני מייחל למצוא שיאים חדשים, לחוש את נקטר תשוקתה ניגר עליי, אנקות עונג נמלטות מפיה ולחייה סמוקות, לנסות ולגרום לה לחוש משהו המתקרב לאושר שחיוכה מפיח בי, לשכרון החושים המוחלט בו אני שרוי, בזכותה.
קשה לי לכתוב מילים כה אישיות, כה בוטות, בטח שבמדיום פומבי, אך חשוב לי לעשות זאת עבורה. אני יודע שאיני מנוסה, אני כנראה חסר את הידע והמיומנות, אך התשוקה הזו בוערת בי- ואולי אהיה ראוי, אולי אצליח. I have a dream.

איני יודע אם לבסוף היא תרצה בי. לא אאשים אותה אם לא. כולי תקווה שלא אשקע לתהום הנשיה של הבדידות שוב, עכשיו משטעמתי את מתיקות החיבור, הקשר העמוק (לפחות מבחינתי). אני עדיין מפחד מאוד, עדיין רועד, אך לראשונה מזה זמן רב, יש תקווה.