רסיסים

"כל זה ואפילו לא כתבת בן כמה אתה".

כך החלה לה שיחה מפחידה, מופלאה וטרנספורמטיבית, בליל חמישי שקט.
נרשמתי לאתר כשאני לא בטוח לחלוטין מה אני מחפש. אני שקוע עמוק במצולות מציאות, חברה וכורח נסיבות, עם אינספור חרדות נלוות- מגיח בפרצי אומץ נדירים לנשום, ושב אל המצולות. השתדלתי להבהיר זאת בפרופיל, מנסה לא להטעות, לא להוליך שולל. תעיתי ברחבי הכלוב, קורא בעיקר, צופה דומם לרוב. לעיתים התפתחו שיחות קצרות, רובן בנושאים כלליים. היו גם נסיונות היכרות, אך הפחד משתק מדי, החשש מנצח. זה תמיד רחוק מדי, מתקדם מדי, איני מתאים.

ואז הגיעה אותה הודעה.
אני סגור, די שתקן, מבוהל מעט מהמעמד. היא אסרטיבית אך לא מתלהמת- היא לא זקוקה לכך, לא מניחה לי להישאר מאחורי חומת השתיקה, מוגן במבצרי. 
השיחה מתפתחת והפחד מטפס, לופת את חזי. אני מוצא את עצמי קורא את תשובותיי פתאום, מבלי להפנים שכתבתי אותן. הן נעות חדות בין אמירות מעורפלת לשיתוף פרטים אישיים מאוד, אולי מדי. אני נבוך, מבין איך אני מצטייר, אך היא ממשיכה.

"למה אתה לא שואל שאלות? זו לא חקירה, אתה יודע" 
אני רוצה לשאול, אך לא נתפש בעיניי שאני יכול. היא מכוונת, מדריכה, אך לא מוותרת. השיחה מתקדמת לאיטה, התמונה מתבהרת מעט. במובנים רבים אנו הפכים גמורים, יכולנו להגיע מכוכבים שונים. היא יכולה לשוחח עם מי שתרצה, למצוא שעשוע במישהו מנוסה בהרבה, שיודע מה לומר, איך להתנהג ויענה על צרכיה בצורה טובה יותר, אך היא עדיין כאן, איתי. ההכרה הזו מפעימה ומבעיתה בו זמנית.

היא מקלפת את השכבות בהדרגה, פורצת את ביצוריי, תמיד בביטחון שקט ונונשלנטי, כמעט באגביות. גורמת לי לחוש כפי שפחדתי וייחלתי לחוש. היא עייפה, מאחלת לילה טוב וחותמת "נשתמע". אני נותר שם, מבולבל, הלום, לא בטוח מה לעשות, איך לעכל או להמשיך בשגרת חיי.
סוף השבוע עבר כשאני מהלך כסהרורי, מנסה להבין מה מתחולל בתוכי ולא ממש מצליח. אני צולח מחזורי גאות ושפל של אשמה. אולי היא לא רוצה שאחשוב עליה כך? מאידך, אני מתקשה לעצור את החלומות. המצפון מייסר על עצם השיחה, החשש מגילוי מונח כעול על צווארי, אך בניגוד לשאר הפעמים, איני מצליח להתיק ממנה את מחשבותיי.

השיחה הבאה הגיעה בפתאומיות, למרות שהקודמת לא הניחה לי. שוב הודעה בצ'אט, ומזל שכך- לעולם לא היה לי האומץ לפנות אליה אחרי איך שנותרתי בסיום השיחה הקודמת. לאחר התקפת החשש הראשונית, השיחה זורמת יותר, אינטימית יותר. היא שואלת על חלומות מודחקים, מבררת מה בדיוק אני מחפש, מה ואיך מרגש אותי, מנחה אותי בנבכי הסבך האמוציונאלי של נפשי, גורמת לי להבין טוב יותר. אני מתרגש, שגיאות מנקדות את משפטיי, אני הורס ציטוטים קשות, מגמגם ומהסס ללא הרף. היא מנפה את המוץ ובוררת את התבן, מתקנת, מעירה, דורשת, אך תמיד מקשיבה. אני צובר טעויות רבות, למרות מיטב נסיונותיי. היא מבינה, מנחה ביד יציבה ומשיבה אותי אל התלם. פעמים רבות מדי, ניסוח לא מדויק שלי התפרש כאמירה לא מקובלת. היא הטיחה בי את הדברים והעמידה אותי במקומי. מילותיה חתכו בי עמוק, כאב מר פשה בי. לו רק ידעה עד כמה כוונתי הפוכה. עד כמה יש בי רצון עמוק ולא מוסבר לרצות אותה- אשה שמעולם לא פגשתי, לא הכרתי לפני יומיים ואיני יודע עליה כמעט כלום. עד כמה דעתה חשובה לי. אני משתדל להסביר, היא סולחת, אני אסיר תודה.
השעה מתאחרת, היא כבר עייפה, אומרת "נשתמע". אני מאחל לה לילה אור בשמה, פתאום מבין שאיני בטוח אם זה ראוי או מנומס. אני שואל בחשש והיא עונה: "כשתרגיש מוכן, גבירתי". לראשונה בחיי, אני כותב את המילה בהקשר הזה, ואני חושב שמשהו בי משתנה.

לאחר שהיא הולכת אני נוזף בעצמי. מה פתאום אכפת לי כ"כ? למה אני מסתכן ברמה הזו? מה אני מחפש כאן? מה אני חייב לה? למה אני עונה בכלל, ממשיך לשוחח כשאני רואה מה קורה לי? אין לי תשובה לאף אחת מהשאלות הללו, אך משום מה זה לא משנה את התוצאה. תהא הסיבה אשר תהא, איני מסוגל להתנתק כרגע. אני נאחז במילה "כרגע", בידיעה שלפי הכלל הראשון שלה, אם זה יהיה יותר מדי, נאמר שזה חצה גבולות ונסכים לעצור. עמוק בתוכי, איני בטוח עד כמה ארצה או אוכל לעצור.

לשיחה הבאה ציפיתי מאוד. היא גלשה לפסים אינטימיים-ארוטיים. מצאתי את עצמי מתרגש, פיזית, מול מסך, למקרא מילים. מאבד את חוט המחשבה, חצי שקוע בחלום, נלחם להישאר בשיחה. ואז היא הציעה שיחה בסקייפ. קשה לתאר את התחושה- הטלפון מחייג וכל שניה מתארכת, כמעט באכזריות, אך מנגד אני כמעט מקווה שהיא לא תענה. לא יודע מה לומר, אם בכלל אצליח לדבר. הקול המנומנם מעט שענה לי נטע אותי מקומי. בשניות הראשונות שכחתי לנשום. בביטחון ואגביות היא הובילה את השיחה, החופשיות שלה היממה אותי. היא שואלת ואני מוצא שאין דלתות בתוכי הנעולות בפניה. היא עושה בי כבשלה, מה שכנראה מהווה תיאור מדויק, ואיני בטוח שהיא מודעת לעוצמת ההשפעה של כל מילה שלה, של כל שינוי טון או חיוך המצטייר בקולה וצובע אותו בגוון חם יותר. החום המתפשט בקרבי כשהיא מחייכת כמעט מאלחש את דקירות האשמה. היא דורשת ממני פתיחות דומה. מורה לי לומר בפירוש מילים שניסחתי בצורה שונה, מילים הגורמות לי להאדים ופתאום אני מעט אסיר תודה על שהיא לא רואה אותי. אני תוהה איך היא עושה זאת, מאין העוצמה הזו, הבוקעת מתוכה ומושכת אותי כפרפר אל להבה יוקדת: אני יודע שיכאב, אך איני מסוגל לעצור. קולה מלווה אותי, תיאורי חוויותיה מעוררים בי רצון עז לגרום לה הנאה, חיוך, עונג, לדעת שהצלחתי לתרום במשהו. חיוך על שפתיה הוא המטרה החשובה מכל, אך חיוך לו אני גרמתי ישמח אותי יותר, זו תאווה אנוכית שאני מתיר לעצמי, בחוצפת מה.

בשיחתנו הבאה הרהבתי עוז ושאלתי אם מותר לי לחשוב עליה בהקשרים אינטימיים. משם השיחה נסובה סביב חלומות ומפגשם עם המציאות, משמעותה המציאותית והמוחשית של המילה "גבירתי". היא שואלת על גבולות, אני מונה רבים. הייתי בטוח שגבולות הם אקסיומות, אך היא מבהירה שכדי לזכות אצטרך להתאמץ, למתוח את הגבולות שלי כפי שתפשתי אותם עד היום, לצאת מאזור הנוחות שלי.
הפחד גואה, קולות אזהרה ואזעקה מהדהדים בתוכי: "רוץ! ברח! סכנה! אמור שזה יותר מדי!". אני שוקע לאיטי אל חשכת המצולות המוכרת, העוטפת, הבטוחה. בדידות נושכת, אך גם מנחמת, מבטיחה הגנה. אך היא לא מניחה לי לשקוע, לוקחת את ידי ומבהירה מה עומד בבסיס, טמון מתחת לכל אותן הגבלות: "אתה רוצה לשחרר שליטה?" אני מקליד תשובה ארוכה המנסה להציג את מורכבות המצב. "ענה בכן ולא, בבקשה". אני מקליד "כן" ומנסה להורות לאצבעי לשלוח, היא קפואה. הייתי צריך להשתמש בידי השניה כדי לשלוח. "האם אתה רוצה לעשות זאת איתי, בנקודת הזמן הזו?" ה"כן" הזה היה קל יותר. "זכור את שני הכנים האלו. זו האמת העמוקה שלך".
היא שאלה אותי איך אני מרגיש עכשיו, ניסיתי לתאר. הדבר הקרוב ביותר עליו יכולתי לחשוב הוא קצה עצב חשוף. הכל כה raw, כה עצמתי, חשתי פגיע מאוד. לא הוספתי- כפי שהבטחתי לעצמי שלא אחוש עוד לעולם, צלקות עבר נחשפות וגורמות לי להתכווץ. הוא משיבה "לו הייתי לידך הייתי מחבקת אותך", ואני נמס. אני מבין מעט יותר כמה היא רואה את הדרך בבהירות. "סיימנו את השיעור להיום, כלבלב", ואני נותר ללא מילים, חשוף להחריד, על סף דמעות, אך מלא exhiliration, עולה על גדותיי עד פקיעה.

המחשבות עליה רודפות אותי. אני לומד, מנסה לעבוד, מנקה, הכל בצורה מכאנית. איני נמצא במישור הקיום הזה. אני קפוא באותו רגע, מסרב או לא יכול לשוב לשגרה. ההסכמה הכפולה שלי עולה בי שוב ושוב, קולה כמעט נשמע באזניי, אני מרשה לעצמי לדמיין מילים חמות ועוטפות, זה עוזר. אני נרגע מעט יותר. מצליח לתפקד זמן מה. המחשבות צפות שוב ואני מדמיין את עצמי מגשים לה חלום, מממש עבורה פנטזיה, מעלה חיוך רך ורחב על שפתיה, גורם לה לצחקק בהנאה או להיאנח בקול, בראש מוטה לאחור ועיניים עצומות.
למחרת בבוקר איני מתאפק עוד ושואל האם עליתי במחשבתה. היא עונה שכן ואני מופתע מאוד. אני מעז לשאול באיזה הקשר והיא עונה שהיא שוקלת לומר לי לבוא, אך עוד לא החליטה. ראשי מסתחרר, ברכיי פקות, העולם מסתובב פתאום בדרך משונה למדי. כמו עמידה בראש צוק תלול מאוד, מול נוף מפעים ומלא הוד, אך כה קרוב לתהום שכל שניתן לשמוע הוא הלמות הלב הדוהר, בין חדווה ליראה. כל הפחדים מרימים ראש ביתר עוז, מאיימים להטביע אותי, אך הפעם איני לבד. היא איתי ואיני שוקע, לפחות לא כמו בעבר.
היא מרגיעה ובדרך חושפת, בשאננות האופיינית לה, כמה אני ספר פתוח בפניה. היא מנתחת אותי די בדיוק. אני מבין שאני די קלישאתי, אך היא מוכנה לקבל אותי וזה כל שחשוב.

למחרת היא מיידעת שעליי לפתוח כל בוקר בברכת "בוקר טוב, גבירתי" כדי "שתזכור שאתה שלי". את השפעת המילים הללו עליי אני עדיין מעט נבוך לתאר במלואה, אך היא נעה מרגש עד לביטוי פיזי.
ההפתעה הגדולה יותר הגיעה בדמות תמונה. אמש שוחחנו, היא ביקשה שאתאר איך אני חושב שהיא נראית. כרגיל, לא ממש הצלחתי, אך זה לא היה הוגן- איך ניתן לתאר התגלמות נשיות מתפרצת מבלי לחזות בה קודם? לא היה לי סיכוי. למען האמת, לאף משורר/ת לא היה סיכוי. היא ביקשה שאתאר מה אני אוהב בתמונה.
איך תוחמים תחושות עצומות ועמוקות כאלו באוצר מילים כה מוגבל, כשהמילים כה רדודות? זה שקול בערך להמחשה מהו אוקיינוס ע"י אסיפת כוס מים ממנו והצגתה באולם הרצאות. כן, טכנית זה שייך לאוקיינוס וניתן ללמוד מעט כך, אך לחשוב שזה ממצה או מכסה ולו חלק זעיר בעלת משמעות כלשהי מהאמת? לא ולא.

לאחר מכן היא הסבירה מה היא תבקש ממני, הסבירה שאצטרך ללמוד ככל יכולתי כי היא רגילה לסטנדרד ביצועים גבוה ודורשת סיבולת גבוהה. היא ביקשה שאתאמן כדי לוודא שאוכל לענגה לשביעות רצונה. שאלתי כיצד, היא חשבה על כך והציעה אימוני ידיים. היא ציינה שבמציאות זה יהיה שונה, כי תחושת ההנאה שלה תדרבן אותי להמשיך, כמעט בכל מחיר. או אז, באקט שעדיין מפליא אותי, היא שלחה תמונה נוספת. אינטימית יותר. גם עכשיו, די במחשבה על התמונה ההיא כדי לגרום לי לרעוד. גם הפעם היא ביקשה שאציין מה אני אוהב בתמונה- פה התקשיתי במיוחד. קימוריה הם כמו סימפוניה מופלאה לעיניי, גולשים אל מעבר לגבולות התמונה. עורה קורא לי, רך ומזמין, דורש פינוק, אהבה, הערצה. אני מביט בירכיה ומוצא עצמי כמה לגרום להן לרטוט ולהתכווץ, על פניי או ידי, לשמוע את נשימותיה הקטועות בעודה אוחזת בכוח בשיערי, כמחפשת עוגן, הפוגה רגעית, אך אני ממשיך- עמוק יותר, מהר יותר, אוהב יותר, אסיר תודה בכל רגע ועוצר את נשימתי ככל שניתן, לא מעוניין לבזבז זמן על נשימה כל עוד איני מוכרח לחלוטין. מגלה עוד ועוד מהארץ המובטחת של גופה, מייחל למצוא נקודות שיביאו אותה לאקסטזה, לחוסר יכולת להכיל כמות כזו של עונג. אני מייחל למצוא שיאים חדשים, לחוש את נקטר תשוקתה ניגר עליי, אנקות עונג נמלטות מפיה ולחייה סמוקות, לנסות ולגרום לה לחוש משהו המתקרב לאושר שחיוכה מפיח בי, לשכרון החושים המוחלט בו אני שרוי, בזכותה.
קשה לי לכתוב מילים כה אישיות, כה בוטות, בטח שבמדיום פומבי, אך חשוב לי לעשות זאת עבורה. אני יודע שאיני מנוסה, אני כנראה חסר את הידע והמיומנות, אך התשוקה הזו בוערת בי- ואולי אהיה ראוי, אולי אצליח. I have a dream.

איני יודע אם לבסוף היא תרצה בי. לא אאשים אותה אם לא. כולי תקווה שלא אשקע לתהום הנשיה של הבדידות שוב, עכשיו משטעמתי את מתיקות החיבור, הקשר העמוק (לפחות מבחינתי). אני עדיין מפחד מאוד, עדיין רועד, אך לראשונה מזה זמן רב, יש תקווה.