לפעמים אני לא שולטת בזה, זה חזק ממני. אני מתבייתת עליך, על הכתפיים הרחבות, הידיים הגדולות, הלסת החזקה, וכל מה שיש לי בראש אלו תמונות שלך גורר אותי על הרצפה, בועט בי, חונק אותי, תולש לי שיער, קורע לי את התחתון, חודר אלי. ואני רטובה. אני תמיד מוכנה עבורך. הנוכחות שלך עותקת נשימתי.
אני יודעת כמה כוח יש לך בידיים, אני מכירה את המבט הארסי הזה שאתה עוטה כשכבר לא אכפת לך. כשאני כבר לא חיית המחמד הקטנה והשברירית שלך, אלא זונת השפלות נוטפת וחוצפנית. ואתה מסתכל עלי בוכה וכואבת ורק מתקשה. המבט הזה, הנדיר הזה, שאני כבר כמעט ולא זוכה לראות.
אתה אומר שאלו רגשות. שככל שאתה מרגיש אלי יותר ככה קשה לך להתייחס אלי כמו שמגיע לי. אתה רואה את המבט המפוחד בעיניים שלי לפני ההצלפה עם החגורה שבידך ומתרכך, מתמלא בחשק עז לעטוף אותי בידיך החזקות ולהשעין את ראשי על חזך. ושוב אני נהפכת לחתולה הקטנה, לילדה שגרה אצלך בבית, זו שלקחת תחת חסותך.
בפעם הבאה, אוציא ממך את מיסטר הייד. אמרוד ואתגרה ואתעלל בך עד שתצא נשמתך.
זו מלחמה.
